מסע כואב שמתחיל בגוש בשד: יומן הסרטן שאתם חייבים לקרוא

2006: גילוי

ביום שני, בערך בארבע אחר הצוהריים, הרגשתי אותו לראשונה. לא ברור איך ההכרה מתגבשת פתאום לכדי ידיעה ברורה, באיזה רגע החוויה העמומה של דבר-מה טורד הופכת להכרה שמשהו לא בסדר. אכלתי צוהריים עם חברה טובה, ארוחה מצוינת, ירקות, פילה דניס, בטטה מעוכה עם ירקות שורש. אחרי הארוחה הגעתי הביתה, הרגשתי לא כל כך טוב, הקאתי. המשכתי בסדר היום שלי, לשבת ולנסות לכתוב הרצאה שאמורה הייתה להיות בשבוע שלאחר מכן, ואיזה ערוץ במחשבה המשיך לעסוק בשאלה, למה לעזאזל הקאתי את ארוחת הצוהריים המצוינת הזאת. תוך כדי כתיבה של ההרצאה, נזכרתי שבחודשיים האחרונים הקאתי בערך שלוש פעמים. בהחלט יותר מדי. בפעמים הקודמות מצאתי בקלות הסבר שהניח את הדעת, ההמבורגר לא היה לי קל לעיכול, הווסת הקרובה. הפעם לא מצאתי הסבר מניח את הדעת. האוכל היה מצוין. הרגשתי טוב. לא הייתה סיבה להקיא.

כשהתלבשתי, התבוננתי במראה, ושד ימין נראה גדול משד שמאל באופן משמעותי. יש ביניהם הבדל קטן מאז ומעולם, אבל לפתע זה נראה לי מוגזם. גם הוורידים שעל השד הימני בלטו באופן משונה. התחלתי למשש והרגשתי מיד את הגוש. גוש גדול. ממש גדול. ברגע שאצבעותיי נגעו בו התמלאתי פחד איום ונורא. הוודאות הייתה מזעזעת. התיישבתי על המיטה כי לא יכולתי להמשיך לעמוד, אבל אז לא יכולתי להמשיך לשבת, מיד קמתי והתקשרתי למוקד לזימון תורים וביקשתי תור דחוף לכירורג שד. נקבע לי תור למחרת היום בשעה ארבע וחמש דקות, במרפאה בצפון העיר. נתקפתי אלם לכמה שעות. בערב ישבתי לבד במרפסת, עישנתי סיגריה, שתיתי בירה, חשבתי מחשבות קצה. החיים שלי היו ממש קרובים לסיום. חשבתי איך אסתדר מבחינה כלכלית. הסתכלתי סביבי וחשבתי מה אעשה עם החפצים שלי. למי אתן את הספרים. כמה מעט אני מותירה מאחוריי. בעיקר אנשים שאני אוהבת. חוץ מזה, המחשב שלי וכל אשר בו, כל הקבצים הפתוחים. האימהות שלא מומשה, ספר השירים שלא הוצאתי, הדוקטורט שעוד לא סיימתי לכתוב.

עוד על סרטן השד בוואלה בריאות:
6 צעדים שיפחיתו את הסיכון שלך לחלות בסרטן השד
מה עושים כשמגלים שיש לך סיכוי של 87 אחוזים לחלות בסרטן?
כשהסרטן מכה פעמיים: למה זה קורה ומהם סיכויי ההישרדות?

לא הצלחתי לדבר על זה עם אף אחד. למחרת אחר הצוהריים הלכתי ברחוב אלנבי אל הים ומשם לקחתי מונית למרפאה. הרופא נראה לי קצת כמו בובה. בובת כרוב, אם לדייק. לחייו היו תפוחות, משקפיו כמעט מוגזמים בדיוקם, שערו משוח בריליינטין, פסוקת צידית. אחרי שביקש שאתפשט ואשכב על המיטה הוא מישש את השד ואמר, "כל זה?" אמרתי לו: "כן." הוא מישש את השד השני, אמר לי להתלבש והתיישב מאחורי השולחן. התלבשתי והתיישבתי מולו, מן העבר השני. הוא תקתק במחשב ולא הרים אליי את עיניו. אחרי שהמתנתי קצת והרגשתי את החרדה גואה ומציפה אותי, את העלבון על חוסר היחס עולה בגרוני מעורב בדמעות, אמרתי לו: "אתה מוכן לדבר איתי רגע? כמו ששמת לב יש לי גוש גדול מאוד בשד, ואתה יכול לתאר לעצמך שאני די מודאגת." הוא הרים אליי את עיניו, כמעט מופתע, והתעשת. הוא אמר משהו על כך שאי אפשר להגיד שום דבר חוץ מאשר מה שאני יודעת, יש שם גוש, וצריך לעשות את כל הבדיקות.

הוא כתב לי הפניה לממוגרפיה ולאולטרה-סאונד, אמר שצריך לעשות קודם כול את הממוגרפיה ואחר כך לבקש תור לאולטרה-סאונד, בהתאם לתוצאות. הוא כתב על כל טופסי ההפניה "דחוף ללא דיחוי" ואז נתן לי את מספר הטלפון הסלולרי שלו ואמר שאהיה איתו בקשר כשיהיו לי תוצאות. יצאתי מהמרפאה והתיישבתי על ספסל בחוץ, המומה. התקשרתי למוקד לזימון תורים והצלחתי לקבוע תור לעוד שישה ימים. חשבתי שזו אופציה ממש גרועה, להישאר שישה ימים במצב הזה. הלכתי ברגל בקצב די מוטרף בערך שמונה קילומטרים, מהמרפאה עד הבית. כשעליתי מהים לאלנבי קלטתי כמה הלכתי ואמרתי לעצמי, אם אני מסוגלת ללכת ככה אולי זה לא סרטן.

אבל לא ממש השתכנעתי, ולמחרת המשכתי לנסות בטלפון כל שעה. בשלוש אחר הצוהריים, הרופאה שעושה את צילומי הרנטגן אמרה לי לבוא ולהמתין, ושיקבלו אותי לממוגרפיה באותו היום. הגעתי לשם בשלוש וחצי, ובארבע ורבע כבר נכנסתי לצילומים. הורדתי את החולצה והחזייה, כפי שנתבקשתי, והאישה שערכה את הצילומים הניחה את השד שלי על מעין מגש ומחצה אותו מעל בתוך סד על מנת לבצע את הצילומים. במשך פרק זמן לא מוגדר, שעבר באיטיות מופלאה, השדיים שלי נמחצו, נסחטו וצולמו מכל מיני כיוונים, במחיצה הראשונה היא שאלה אותי האם יש לי הפרשות מהשד ואמרתי לא, והיא סיימה את הצילום הראשון ואמרה, "מה לא? ודאי שכן," בעודה מנגבת מהמגש משהו שלא הספקתי אפילו לראות, מופתעת ומבוהלת כפי שהייתי. במחיצה האחרונה את השד הימני, שהתחלתי לכנותו ביני לביני "השד הרע", בפרפראזה על התיאוריה הפסיכואנליטית של מלאני קליין שאת הביקורת המושחזת שלי עליה ניסחתי באותם ימים בדיוק מתוך כוונה לדבר על זה בכנס האמור, הרגשתי כאב חד מפלח את כל גופי ונמלטה מפי צעקה חייתית בקול שלא זיהיתי, הסיטואציה הייתה מופרעת לחלוטין: אני מחזיקה בידי ידית כשהחזה שלי מחוץ על מגש ואני מסתכלת על זה באיזה מרחק מהתמונה אבל בלי שום אפשרות לנשום מרוב כאב.

רגע לפני שהיא שחררה את הלחיצה של המכונה, אמרתי: "אני הולכת להתעלף," וכשהיא אמרה לי שסיימנו ושאני יכולה ללכת להתלבש כבר ראיתי כתמים שחורים ולא הצלחתי להסתובב. רגליי כשלו והסתחררתי, הרגשתי אותה אוחזת בי ולא נפלתי לרצפה. היא הובילה אותי אל השרפרף בתא ההלבשה ואמרה לי שהיא מביאה לי כוס מים. הורדתי את הראש אל בין הרגליים והרגשתי את ההכרה שבה אליי לאט. כשהיא הביאה את כוס המים כבר הייתי שוב בתוך גופי, היא מלמלה משהו על כך שבטח התעלפתי מהכאבים, ושהיא הייתה צריכה לעשות את זה, כי אחרת היו שולחים אותי שוב לעשות את הצילומים האלה.

משם, לאולטרה-סאונד. הדברים הלכו מהר מהמתוכנן, מאחר שהרופאה שעשתה את הממוגרפיה פענחה את התצלומים מיד, פנתה למחלקת האולטרה-סאונד ואמרה שיקבלו אותי בו ביום. מראש הודיעו לי שתהיינה תוצאות לממוגרפיה רק כמה ימים לאחר מכן, ושתור לאולטרה-סאונד "זו בעיה". כששאלתי מה זאת אומרת, בעיה, התשובה הייתה "אין תורים". בסופו של דבר המתנתי כמה שעות ונכנסתי בו ביום. למחרת בבוקר הייתי אצל אותו כירורג שד, שדומה לבובת כרוב, והוא נתן לי הפניה לביופסיה. בבית החולים ביקשו שאשאיר את החומר שם והם יטפלו בזה ביום ראשון.

עכשיו, שבת. הלילות גרועים למדי. אני לא ישנה כמעט בכלל. בחמישי הצלחתי להירדם אחרי כמה שעות, אבל ישנתי שעות ספורות בלבד. התעוררתי בחמש בבוקר, והייתי ערה עד שלוש לפנות בוקר ברציפות. ברגע שאני נכנסת למיטה אני הופכת ערנית לחלוטין. אני אפילו לא חושבת מחשבות ברורות. חרדה טהורה.

[ערב]
הלכתי על חוף הים, בערך שמונה קילומטרים, בשאיפה שאולי תבוא עליי רגיעה, אלא שזו אינה בנמצא בינתיים. יש איזה שמץ עייפות באיברים, אבל אני ערנית לחלוטין. אין בי שום חשק לעשות דבר. אני ממתינה שהזמן יעבור, שיהיה מחר בבוקר, שאתקשר לאיכילוב, אברר מתי הביופסיה, אראה מה אני יכולה לעשות. בינתיים אני מחכה.

[ראשון בוקר]
אתמול אחרי הליכה ארוכה, נכנסתי להתקלח. הסטתי את הווילון הלבן של האמבטיה ומצאתי באמבטיה עטלף קטן, שחור ומכוער. סגרתי בחזרה את הווילון ואת הדלת לחדר האמבטיה, נשמתי עמוק, חשבתי על הבדיחה "איך מתחיל ספר בישול מרוקאי? קודם כול תירגעי". הדלקתי סיגריה והתיישבתי בסלון, חושבת על האופן בו מופיעים לאחרונה בחיים שלי כל מיני דברים במקומות בהם אינם אמורים להיות. אחרי שעה, כשהמפגע טופל בקור רוח מדהים על ידי אחותי, נכנסתי למיטה עם ספר וניסיתי להירדם. הספר של תומס ברנהרד, "הטובע", שכתוב בסגנון וריאציות גולדברג של באך, מפיל עליי תרדמה באפקטיביות מרשימה. עוד לא קראתי אף פעם יותר מחמישה עמודים ברציפות. יש משהו מערסל ומטשטש באופן בו הטקסט חוזר על עצמו בשינויים קלים שלוש-ארבע פעמים לפחות, מתקדם באופן לא ברור, כל פעם נכנס איזה מוטיב נוסף לטקסט ויש חזרה על חלק מהמוטיבים האחרים. זה טקסט נואש ביותר, מדוכא ומדכא, אבל גלולת שינה רצינית.

הבוקר קבעתי תור לביופסיה למחר בשמונה בבוקר. ממרפאת השד באיכילוב התקשרו אליי כבר ביום חמישי, מסתבר, וניסו לקבוע איתי להיום. הפקידה רצתה שאבוא היום, אבל הייתי צריכה לבטל בשביל זה חמישה מטופלים, וממש לא התאים לי. יכול להיות שגם רציתי את ההשהיה הזאת. לעבור את היום הזה כשאני יודעת שמחר בבוקר יש לי ביופסיה. אני מקווה שתהיינה תוצאות במהרה. אני מרגישה שאני מטפלת בדברים באופן ענייני ויעיל, מה שמפתיע אותי, בהתחשב ביחסים שלי עם מערכות בירוקרטיות בדרך כלל. היחס של כל האנשים שהייתי איתם במגע בקופת החולים שלי היה אנושי ונעים. רופאת המשפחה שלי, שפגשתי היום לראשונה, הייתה עדינה ונעימה. אפילו הפקידה במשרד המרפאה, שהוציאה לי טופסי 17 לביופסיה, הייתה חמודה. כולם מאחלים לי חדשות טובות, ושאהיה בריאה. גם אני מאחלת לעצמי.

התחושה שלי ביחס לדברים משתנה קצת ביממה האחרונה. אני כבר לא חושבת שהחיים שלי נגמרו. אני יודעת שייתכן ועומדת בפני תקופה קשה מאוד, אבל אני כבר לא מרגישה את החרדה הפלואידית והמשתקת הזאת. אני מבינה שכל מה שעליי לעשות בינתיים הוא להעביר את הזמן בשקט נפשי יחסי. לקרוא, לנוח, לעשות טיולים ברגל לאורך הים. הלילה ישנתי ממש. כל החיים נראים אחרת כשמצליחים לנוח. היום אני עובדת עד שבע בערב, כך שאהיה עסוקה לגמרי, שקועה בחיים של אנשים אחרים. אחר כך כבר יהיה ערב, אולי אעשה טיול ארוך ברגל, כדי שאוכל לישון גם היום. אני אוכלת מעט ומוקפד. רק מה שיהיה לי ממש טעים, לא משמין, לא מכביד. אין לי עניין לעשות לעצמי רע.

זה היום השמיני מאז הביופסיה. החג השני של פסח. עדיין אין תוצאות, וההמתנה מורטת את עצביי אט-אט. המעבדות סגורות, איש לא נגע בבדיקה שלי מאז שעשיתי אותה, ביום שני שעבר. היה נורא, כל היום הזה, הכאבים האיומים, העילפון שאחרי, השעות שבהן לחצו לי על השד כדי שהדימום מהעורק שנפתח ייפסק. בבוקר מיה ותמי באו איתי. החברה הכי טובה ונעימה שיכולתי לאחל לעצמי. אחרי זמן-מה לירונה הצטרפה אלינו, ואז איילת באה. ארבעתן היו כמו מלאכיות סביבי, לוחצות כדי לעצור את הדימום, מביאות לי קפה, תומכות בי בעדינות, וגם ביניהן היה משהו כל כך נעים ודואג ואוהב. אני דומעת רק מהנגיעה באזור הזה של הזיכרון.

הימים עוברים עליי בשקט יחסי, באופן שקשור להתרחשויות בעולם, אבל אני מוצאת בתוכי רגעים נדירים מאוד של שקט ושל השלמה. ככל שחלף זמן מאז הביופסיה, התחלתי להחזיק בתקווה קטנה שאולי אין לי סרטן, והתקווה הזו מתישה אותי. ביומיים האחרונים אני מרגישה את הסרטן בכל גופי. במוח, בכבד. יש לי כאבי ראש, וקצת קשה לי לקרוא כי משהו מרצד לי בראייה. הרגשתי את זה גם כשהלכתי במוצאי שבת. אחרי כמה ימים של מנוחה ללא שום פעילות מאומצת, עד אשר המקום החלים, הרגשתי בשבת שאני יכולה לצאת ולהסתובב קצת בשדרות. נפגשתי עם נופר על ספסל ברוטשילד פינת נחמני, והלכנו עד קצה השדרה ובחזרה. קנינו קפה בקיוסק וישבנו על הספסל. שוחחנו באהבה רבה ובשקט על זוטות ועל החיים. אני מרגישה שכל הסביבה האנושית שלי מלאה בעדינות ובאהבה. זה נעים לי. אחר כך נפרדנו, והמשכתי ללכת. לא הצלחתי להפסיק במשך שעתיים לפחות. הלכתי ברחובות העיר. הרגשתי את הריצוד בראייה, משהו שדומה לסחרחורת אבל לא, והנחתי לזה להיות, לא היה בי מקום ללחץ נוסף. איך אני יכולה להפריד עכשיו בין סימפטומים של הלחץ הבלתי אפשרי שאני נמצאת בו לבין משהו פיזי שאינו בסדר בגוף שלי? מה גם שהבגידה הזו של הגוף מעוררת בי שאלות של אמון ביחס לתשדורות שלו.

אני עסוקה בשאלה, האם אני שומרת על עצמי. האם אני יודעת לשמור על עצמי. אין לי תחושה שהסרטן, אם ישנו, הוא אשמה שלי או משהו כזה, אבל יש לי תחושה ברורה שאני לא יודעת לשמור על עצמי היטב. אני יודעת לשמור על אחרים, המופקדים בידיי, אני נוהגת בהם עדינות ואחריות, אני עושה להם מקום נוח ככל שניתן בנשמתי. אבל אני לא בטוחה שאני יודעת לשמור על עצמי.

מדהים שאני מרגישה תשוקה. אני מינית, יש בי משהו מאוד חי ופועם.

סרטן, אני כבר יודעת. ממוקד יחסית, שד ושתי בלוטות בצד ימין. בינתיים אין גרורות, למרות שההערכה של האונקולוג המומחה הייתה שהתא הסרטני הראשון החל להתחלק לפני כעשר שנים.

לאחר המתנה של שעתיים בערך, נקראתי להיכנס לחדר. האחות הורתה לי על כיסא שלידו היו מונחים כל מיני מזרקים, והחלה להסביר לי על הפרוצדורה. היה לה מבטא לא ברור, היא דיברה די מהר, לא ממש הבנתי כל מה שהיא אומרת, רק הבנתי שאצטרך לשתות את כל הקנקן שעליו הורתה בידה.
מבטי נמשך אל מעבר לה, בפינה בצד החדר היה מוטל מישהו על כיסא. הוא היה לבוש חלוק כחול ומכנסיים כחולים תואמים, מבוגר למדי, וראשו היה שמוט על חזהו, כמעט יכולתי לשמוע אותו נוחר. מפעם לפעם הוא זז מעט, ובאחד הרגעים ראיתי אותו אוחז בידיו את בטנו וצובט בה, ופניו מנסות לאמוד את השומן. הוא חזר לנמנם מיד אחר כך ואני החזרתי משתאה את תשומת הלב שלי לדבריה של האחות, שעכשיו אמרה משהו על כוס נוספת מהמשקה, שאצטרך לשתות כשאהיה בבידוד, אחרי שיזריקו לי את החומר. המשקה הוא דיאטטי, היא הדגישה. שמחתי שהוא דיאטטי. היה לי ברור שטעים זה לא יהיה.

"דוקטור," האחות אמרה לפתע, "היא מוכנה." הסניטר המנמנם התנער, קם, ובתוך שניות כבר אחז בזרועי ובמזרק. הייתי מופתעת, בדקתי את פניו לסימני ערנות, רציתי להציע לו לשטוף פנים אבל עוד טרם הספקתי להתאושש מההפתעה הוא כבר הזריק לי משהו לתוך הווריד. התחושה הייתה הפוכה: לא הרגשתי שמשהו נכנס לגופי, אלא שמשהו עוזב אותו. כאילו מרוקנים לי את האוויר מהגוף. החוויה הייתה קשה. המשפט שעלה בי אסוציאטיבית היה שכך מרגישים כשהגוף מתרוקן מהחיים.

כל מיני דברים מתבהרים לי. משהו נהיה ממש צלול וברור בתחושות שלי. בעיקר ההבחנה בין מה שעושה לי טוב לבין מה שעושה לי לא טוב. מדהים כמה סוגים של קשרים החזקתי למרות שלא עשו לי טוב.

המנגנון שלי השתנה, ממנגנון שבו הייתי מכניסה משהו אליי פנימה קודם כול, מבלי לבחון האם יעשה לי טוב, ואז לעיתים היה זה עושה בי שמות מבפנים, ובעמל רב הייתי מקיאה אותו החוצה. מנגנון בולימי.

היום המנגנון שלי השתנה. אני מנסה לבחון את הדברים לפני שאני מכניסה אותם פנימה.

אני לא יכולה להגיד שזו תקופה מאוד קשה בשבילי. הטיפול הכימי החל, אני עומדת לאבד את שערי בעוד כמה ימים, ואני לא מרגישה נורא. אני מרגישה בריאה וחזקה בינתיים.

אני צריכה להתקשר ולשוחח עם מישהי שעברה את זה. יש לי מספר טלפון כבר כמעט חודש, ועוד לא התקשרתי. אני עייפה מדי.

שישה ימים בבידוד.
"דוקטור, מה המינימום של הכדוריות האלה?"
"המינימום זה אפס, ואת מאוד קרובה לשם..."

הספר "למקרה שלא אהיה בסביבה" מאת שמחה יעל פזואלו יצא לאור בהוצאת כתר