"גיל הוא רק מספר" נוהגים לומר למראה אדם מבוגר שמתפקד כאילו היה צעיר משמעותית מגילו. אף שבן מאה יכול להתנהג כבן עשרה, אסור לשכוח שלאורך חייו התרחשו תהליכים רבים שעיצבו את מי שהוא היום. סכום כל התהליכים הללו והשינויים שהתרחשו עד גילו הם תהליכי ההזדקנות.
ברמת הגוף, הזדקנות מאופיינת בדעיכת הפעילות של מערכות וחשיפה גוברת לגורמי מוות. הירידה בתפקוד מגבירה מאוד את הסיכון ללקות בסרטן, סוכרת, מחלות לב ותסמונות כרוניות של מערכת העצבים כמו פרקינסון ומחלת אלצהיימר.
גם תאים מזדקנים, אך בניגוד להזדקנות הגוף כולו שנמדדת בזמן, הזדקנות תאית נמדדת בחלוקות שלהם. לתאים בגופנו יש "שעון חלוקה" שמורכב מקצות מולקולות ה-DNA שלנו באזור שנקרא "טלומר". בכל פעם שהתא מתחלק, הטלומר שלו מתקצר מעט, וכך כמות החלוקות הנוספות שהוא יכול לעבור פוחתת. לבסוף הוא מגיע לאורך מזערי שאינו מאפשר חלוקות נוספות.
עוד בנושא:
האם זן חדש של תרופות נגד הזדקנות ישנה את פני הרפואה?
המנכ"לית שמנסה לרמות את המוות עם זריקה נסיונית מסוכנת
האם אנשים זקנים הם באמת חכמים יותר?
לתאים בעלי הטלומרים הקצרים נותרות שתי אופציות: מוות או הזדקנות. התאים המזדקנים נמצאים במעין מצב ביניים: הם אינם מתנהגים כמו תאים רגילים ברקמה ואינם מתחלקים, אך גם אינם מתים. אנו יודעים כיום שגם תאים פגועים, שלא התחלקו הרבה, יכולים להפוך לתאים "מזדקנים" אם מופעלים בהם מנגנוני בקרה שמונעים את המשך חלוקתם וכך מגנים על הגוף מפני סרטן ומחלות אחרות.
כשתהליכים שמגנים על התאים מחלוקה בלתי מבוקרת נפגעים, התאים הללו עלולים להמשיך להתחלק וכך ליצור צברים של תאים שנקראים גידולים. אחד התהליכים המרכזיים שתאים סרטנים עוברים הוא קבלת "מתת האלמוות", באמצעות הפעלת אנזים בשם טלומראז שמאריך את האזור המקוצר בקצה מולקולות ה-DNA וכך "מצעיר" את התאים.
ככל שאנחנו מזדקנים מצטברים בגופנו יותר ויותר תאים מזדקנים, שאינם מוחלפים בתאים בריאים. כך נהרס שיווי המשקל ברקמה, ותפקודה עלול להיפגע.
כך פורצות מחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון
ההזדקנות לא חסה גם על רכיבים בתוך התא - חלבונים שמבצעים פעולות חיוניות כמו שינוע חומרים או מיחזור ופירוק של חלבונים אחרים. בכל התאים בגופנו יש מנגנוני בקרת איכות ששומרים על תפקוד תקין של חלבונים, וכשהם מפסיקים לתפקד המנגנונים שולחים את החלבונים הללו לפירוק. בתא זקן עלולות להתרחש טעויות בבקרת האיכות שגורמות להצטברות של חלבונים לא תקינים, שבסופו של דבר "מרעילים" את התא. כך פורצות מחלות תלויות גיל כמו אלצהיימר, פרקינסון או קטרקט בעיניים.
אצל זני עכברים שמסוגלים להגיע לגיל מבוגר יחסית נמצאה כמות גדולה יותר של חלבוני בקרה מסוימים בהשוואה לעכברים "קצרי חיים". יתרה מכך, כשיצרו בצורה מלאכותית זבובים ותולעים מהונדסים גנטית שיכילו כמות גדולה של חלבוני בקרה, ראו שהם חיים יותר ממקביליהם הלא מהונדסים. כך שנראה ששיווי משקל חלבוני אכן משפיעה על תהליך ההזדקנות.
כשתאים מתחלקים הם צריכים ליצור עותק נוסף של ה-DNA שלהם. במהלך ההכפלה הזאת מתרחשות טעויות (מוטציות). רובן מתוקנות על ידי מנגנוני תיקון ייעודיים, אך כשהתא מזדקן מצטברות בו יותר ויותר מוטציות שלא תוקנו ובמקביל מנגנוני התיקון פועלים פחות טוב. בסופו של דבר התהליכים האלה עלולים להוביל למגוון בעיות, ובראשן סרטן.
האנשים שמתים מזיקנה כבר בגיל 14
מחלות הזדקנות מוקדמת נגרמות בדרך כלל ממוטציה שגורמת לחלבון מסוים להפסיק לפעול, והן קשורות ישירות או בעקיפין לגורמי ההזדקנות שתיארנו קודם. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר להזדקנות מוקדמת היא מחלת פרוגריה (Progeria), שנגרמת ממוטציה בגן האחראי על ייצורו של חלבון בשם Lamin A. הפגם גורם לגרעין התא להתעוות ובעקבות זאת התאים מתים מהר יותר. המחלה נדירה מאוד והחולים בה "מתים מזיקנה" כבר בגיל 14 בממוצע. החולים מציגים תסמינים שמדמים את כל תהליכי ההזדקנות, ולכן היא מעניינת במיוחד חוקרי זיקנה.
מנגנוני תיקון המוטציות בתאים חיוניים לפעילות התקינה של תאים ולמניעת הזדקנות. מוטציה בגן WRN, למשל, פוגעת בחלבון שמעורב בתיקון נזקי DNA וגורמת לתסמונת ורנר, שמכונה גם "פרוגריית מבוגרים". בניגוד לפרוגריה הרגילה, חולי תסמונת ורנר מתפתחים בדרך כלל כרגיל עד גיל ההתבגרות, שבו הם לא גדלים במהירות כמו רוב בני גילם ולכן נשארים נמוכים. כשהמחלה מתפרצת לאחר מכן בשנות העשרים לחייהם, החולים נוטים לפתח תופעות של זיקנה, כמו קטרקט, טרשת עורקים, סרטן, סוכרת, אובדן סידן בעצמות (אוסטאופורוזיס) והתקרחות.
מי באמת רוצה חיי נצח?
המיתולוגיה היוונית מספרת על אלת השחר אאוס, שהתאהבה בנסיך טרויה טיתונוס וביקשה מזאוס להעניק לו חיי נצח. זאוס נעתר לה, אך לא העניק לו נעורי נצח. כך טיתונוס הזדקן, עד שלבסוף איבד את יופיו ואת דעתו ואאוס סגרה אותו בחדר, ממלמל לעצמו. הסיפור נועד להמחיש את הפער בין חיי נצח לנעורי נצח.
בעולמנו קיימים כמה יצורים שזכו לנעורי נצח ונדמה כאילו מנגנוני ההזדקנות שתיארנו פשוט לא חלים עליהם. כך נמצא למשל במחקר משנת 2001, שבו בחנו עצי אורן אצטרובל זיפני (Bristlecone Pine), שגילם נע בין 23 שנים ל-4,713 שנים. באופן מפתיע התברר שלא היה כל הבדל בין העצים הצעירים והמבוגרים באף אחד מהפרמטרים שנבדקו, ובכלל זה איכות האבקנים וחיוניותם, הצטברות ביו-מסה וכמות המוטציות שהצטברו בגנים של העץ.
תופעה מעניינת אחרת אפשר לראות אצל ההידרה - יצור רב תאי בעל יכולת התחדשות מפליאה. כשחוצים הידרה אחת לשני חלקים, כל אחד מהם מתחדש ונוצרות שתי הידרות. היכולת הזאת נעוצה בקיומם של שלושה סוגים שונים של תאי גזע בעלי יכולת חלוקה כמעט אינסופית אצל ההידרה, שיכולים לשקם כל חלק בגופה בהתאם לתפקוד הנחוץ בו. אף על פי שיש לה יכולות של רבייה מינית, רוב הצאצאים של ההידרה הם העתקים מושלמים שנוצרו בעקבות פציעה.
בדומה להידרה, גם התולעת השטוחה פלנריה מפגינה פוטנציאל מרשים של ריפוי ואלמוות. כשתולעת נפצעת או נחתכת, אוכלוסיית תאי גזע שמכונים נאובלסטים מרפאת את האזור הפגוע ומתקנת אותו. פוטנציאל הריפוי של הנאובלסטים משמעותי עד כדי כך שכאשר השמידו בניסוי את כולם בקרינה רדיואקטיבית, די היה בנאובלסט אחד שהשתילו מתולעת בריאה כדי לרפא את התולעת הפצועה.
הגיל מביא איתו הרבה דברים חיובים, כגון ניסיון וחכמת חיים, אך גם בעיות כמו סרטן, מחלות לב ועוד. חיוני שנבין לעומק את מנגנוני ההזדקנות כדי שנוכל להאריך את תוחלת החיים שלנו ואת איכותם בגיל המבוגר, ואולי לשמור אותנו צעירים ובריאים לטווח ארוך יותר.
אלעד בשט הוא דוקטורנט במכון ויצמן וכתב באתר מכון דוידסון