16 מתנדבים בריאים (ואמיצים) משוויץ נתנו את הסכמתם להשתתף בניסוי מוזר, שזכה לכינוי מסקרן - ניסוי הערפד. במסגרתו, המתנדבים התבקשו לשתות את דמם שלהם בכמות השווה ל-10 'שוטים'. ההמשך לא נהיה טוב יותר, כי בשלב הבא החוקרים אספו מכל המשתתפים דגימות צואה לצורך ניתוח במעבדה. תקוותם של החוקרים היתה להבין כיצד לאבחן ולעקוב בצורה מיטבית אחר מצבם של חולים במחלת מעיים דלקתית (inflammatory bowel disease, או בקיצור: IBD)
את הממצאים שלהם הם פרסמו תחת הכותרת הקליטה "ניסוי הערפד: עלייה משמעותית בקל-פרוטקטינים צואתיים במתנדבים בריאים, לאחר שתיית 300 מ"ל של דמם מדמה בהצלחה דימום במעי העליון", בכתב העת הרפואי United European Gastroenterology Journal. המונח IBD מתייחס לקבוצה של כמה מחלות אוטואימוניות לא מפוענחות שבאות לידי ביטוי בדלקות כרוניות בדרכי העיכול, שלשולים תכופים, כאבי בטן, חום, עייפות ועוד תסמינים לא נעימים. מבלי לדעת מה גורם ל-IBD קשה מאוד לרופאים להעריך האם מטופלים חולים במחלה והאם הם סובלים מדלקת במעי, במיוחד לאור העובדה שחומרת הדלקת לא תמיד תואמת את חומרת הסימפטומים. במילים אחרות, מדובר במצב רפואי שמאוד מאתגר לאבחן.
עוד בנושא:
נמנעים מלתרום דם? תפסיקו לספר לעצמכם את התירוצים האלו
אני רק שאלה: למה אסור לאכול לפני בדיקות דם?
מעי רגיז: איך מאבחנים ואיך מטפלים?
נכון להיום, הבדיקה הטובה ביותר שמשמשת את הרופאים היא בדיקה שמודדת רמות של חלבון בשם קל-פרוטקטין שמצוי בצואה. קל-פרוטקטין צואתי (או בקיצור: fc) משמש סמן ביולוגי יעיל לזיהוי של IBD, משום שהוא עתיר ניוטרטפילים - סוג של תאי חיסון שנוהרים למעי ומצפים את דפנותיו במהלך התקפי המחלה האלה, שבהם הגוף למעשה תוקף את עצמו.
אלא שניוטרופילים מצויים גם דרך קבע בדם שלנו, ולכן גם אנשים שסובלים מדימומים פנימיים במעלה המעי עשויים להציג בבדיקות רמות גבוהות של fc בצואה, דבר שעלול להוביל לאבחון שגוי שלהם כחולים ב-IBD, לדברי החוקרים. ואם זה לא מספיק מבלבל, חולים ב-IBD סובלים לעתים קרובות גם מדימומים בחלק העליון של המעי. המצב הנתון כיום הוא כזה שהדרך היחידה להבחין בוודאות בין חולים ב-IBD ובין מי שפשוט סובלים מדימומים במעי היא באמצעות אנדוסקופיה - הליך רפואי פולשני ויקר.
לכן, צוות החוקרים בראשותו של ד"ר סטפן ווריקה, מנהל מחלקת גסטרואנטרולוגיה בבית החולים טריאמלי בציריך, שוויץ, החליטו לבדוק כמה דם בדיוק צריך לעבור במעיים כל הדרך עד לצואה כדי לגרום לרמות fc דומות או גבוהות מהסף שמשמש רופאים לצורך קביעת אבחנה של IBD. והדרך היחידה לחקות את השפעתם של דימומים במעיים על הצואה מבלי להזיק לגוף או לסכן את הבריאות היא פשוט לשתות אותו.
אף על פי שהמשתתפים בניסוי סבלו מתופעות הלוואי המוכרות של שתיית דם - בחילה, שלשול, צרבת ועצירות - החוקרים דיווחו במאמרם שהם התמודדו עם החוויה יוצאת הדופן בצורה טובה, סך הכל. הבדיקות שנערכו לדגימות הצואה שמסרו המשתתפים לחוקרים במשך כמה ימים, הראו שלפני שתיית הדם לרובם לא היו רמות גבוהות של fc בצואה (רמה גבוהה נחשבת ליותר מ-50 מיקרוגרם), אולם 3 ימים לאחר ששתו 300 מ"ל מדמם לרובם היו רמות גבוהות של החלבון הזה בצואה. חלק מהמשתתפים שתו רק 100 מ"ל של דם - ואצל חלקם זוהו רמות גבוהות של fc בצואה מיד לאחר עיכולו.
החדשות הטובות הן שרמות fc גבוהות מ-250 מיקרוגרם - סף המינימום לאבחון דלקות מעי בקרב חולים ב-IBD, נצפו רק אצל משתתף אחד במחקר. בהתחשב בעובדה שהן 100 מ"ל והן 300 מ"ל של דם נחשבים לכמויות נכבדות לצריכה, הסיקו החוקרים שלא סביר שדימומים במעי העליון משבשים את פענוח בדיקות ה-fc לצורך אבחון במחלת מעיים דלקתית, וכי מקורן של הרמות הגבוהות של החלבון שנצפו בקרב חולים במחלה הזאת הוא אכן ניוטרופילים שמגיעים מהמעי החולה. עם זאת, מזהירים החוקרים שדימומים חמורים יותר, כמו אלה שעלולים להגרם בעקבות אולקוס או קוליטיס כיבי כן טומנים בחובם פוטנציאל לשיבוש הבדיקה.