פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זהירות! מה עושים עם כל החרדות שמגיעות עם ההורות?

      אייטם קצר אחד בוואלה! חדשות הרס ליניב גרנות חודשים של הדחקה, ופתאום כל הדברים הקטנים והמסוכנים שהילדים שלו (ושל כולם) עושים החלו לטרוד את מנוחתו. פוסט 16 בבלוג ההורות תסביך אב

      ילדה קפצה על מתקן מתנפח בחוף ים באנגליה ונהרגה לאחר שהתפוצץ (מערכת וואלה! NEWS)
      דורך על כל חוקי ההדחקה של ההורות. זירת התאונה חוף הים גורלסטון

      בילוי מסוכן בחוף הים: קפצה על מתקן מתנפח ונהרגה", מספרת הכותרת במעט יותר ענייניות ויובש מהרגיל. אין כאן "טרגדיה על החוף", גם לא "זוועה מול הגלים". אפילו המילה הפשוטה "ילדה" נעדרת. עורך הלילה, אם היה רוצה, היה יכול בקלות להקפיץ את הסיפור עוד יותר, להכניס פנימה עוד אלפי גולשים, אבל אולי גם הוא ידע שאין צורך. ש"קפצה על מתקן מתנפח" מבהיר מעל לכל ספק שזו ילדה, ושמוות בג'ימבורי לא דורש קישוטים. הטריק היחידי שלו, אני יודע, היה למחוק מהכותרת כל זכר ללוקיישן. "אנשים יחשבו שזה בישראל" הרי, אבל אנחנו כבר לא תמימים - אם זה היה בישראל, כל האתר היה צועק "זוועה מול הגלים".

      השעה 7:30 בבוקר, ואני עובר מהר על כותרות שעלו במהלך הלילה, מתכונן לעוד משמרת במכבש שהוא מעגל החדשות הישראלי. 7:30, ואני נמשך אוטומטית למה שעלה בלילה, מתכונן לעוד איזוטריה דרום אמריקנית, או ציוץ מתיש מבוב ספוג הג'ינגי שבבית הלבן. ואז המתנפח, ונהרגה, ואני נעצר. קופא. רק הראש כבר שם, בחוף גורלסטון, שבבריטניה, מחוז נורפולק, לא רחוק מכל מה שרחוק מאוד מכאן.

      אני דורך על כל חוקי ההדחקה של ההורות, והדמיון המודרך שלי כבר מנחית אותי על קו המים הבריטי. קרנבל קיץ כלשהו, אני משער. דוכני אוכל עם פטור מתזונה, מוזיקה, צבעים - והמתנפחים ההם שגם אתה היית שמח לטפס עליהם אם זה לא היה קריפי. התמונות מאששות. יום שמשי, מים יחסית צלולים ומתקן מתנפח שכבר לא יתנפח יותר לעולם, באזור מגודר היטב. היא עלתה, קפצה ו"עפה באוויר בעקבות פיצוץ כלשהו". נסיבות האירוע נחקרות, כמובן, אבל היא כבר יודעת.

      עוד בתסביך אב:
      הפס האדום שלי: בגיל 6 ניהלנו את השיחה שלא חשבתי שננהל
      "אני בלחץ. בדרך אליה ואז אני עוד צריכה לרוץ לגן שלו"
      מצאתי את הדרך לבלות עם הילדים בים בלי לטבוע בחרדה

      החרדה, לא יכולה לנצח, נכון?

      מקו החוף אני מפליג ארצה. למתקני המשחקים בגינות - סרט מתח שמקרין לי בראש כל אחר צהריים, לחוף הילטון בשבת - המקום הכי רגוע בתל אביב שהוא במקביל גם המקום הכי מסוכן בתל אביב, אפילו למתנפחים שמקשטים כל מסיבת יום הולדת בכל פארק - אתם יודעים, אלה שאתם שולחים אליהם את הילדים בזמן שאתם מחפשים את האלכוהול.

      החרדה, שותפה ערמומית שחותמת איתך שכירות מאז התינוקיה בבית החולים, לא יכולה לנצח, נכון? אתה לא אמור להתחיל להיכנס לסרטים מכל מתנפח. אתה לא מסוגל לחיות ככה. אתה חייב להרשות להם, חייב להרשות לעצמך. אתה לא שולט במה שיהיה.

      הקלישאות נערמות, ואני קורא שוב את האייטם. מדמיין באגואיסטיות בעיקר את ההורים. "בילוי מסוכן בחוף הים: קפצה על מתקן מתנפח ונהרגה", אני חושב, זאת כותרת סבירה. 7:45 בבוקר, ואני עולה לגג עם קפה, ודמעות.