פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אני בלחץ. בדרך אליה ואז אני עוד צריכה לרוץ לגן שלו"

      מוכר? בטוח שכן. זה מרוץ האיסופים שמוזנק מדי יום בשעה 16:17, ומלווה ברגשות אשמה, חרדה והרבה מאוד זיעה. יניב גרנות על הדקות הכי קשות ביום של כל הורה. פוסט 14 בבלוג ההורות תסביך אב

      אבא וילדה (ShutterStock)
      מחר אצא מוקדם יותר. אבא וילדה ממהרים (צילום: ShutterStock)

      השעה היא 16:17, והמרוץ בעיצומו - אכזרי, מתיש ומוזנק בכל יום מחדש בשני מקצים עם דרגת קושי משתנה ודד-ליין קשיח: בבוקר אתה זורק אותם וממהר לעבודה, אחר הצהריים אתה זורק את העבודה וממהר אליהם. והאיש ששאפת להיות, זה שמהנדס עם קצת מאמץ אבל לא עם הרבה מאמץ קריירה והורות, מסתכל עליך בחטף ובפנים מזיעות מבעד לחלונות הראווה המכוערים - ומעלים עין.

      כי הנה דבר שלא אומרים לך מיד על האבהות, המשפחתיות, האחריות, נושא שאינו מככב כשהעיניים בורקות והלב מתרחב: סטופר מופעל מעל חייך בערך מהצעד הראשון היוצא את חדר הלידה, והוא מואץ בשנות המשפחתון, טרום הגן, גן הטרום וכל מסגרת אחרת שתכליתה "תן לנו כסף לשמור לך על הילדים".

      עוד בתסביך אב:
      מצאתי את הדרך לבלות עם הילדים בים בלי לטבוע בחרדה
      אימה בסלון: הסרט המצויר שהרס לי את השבת
      למלחמה הבאה נצא עם מקלות: המרדף המוזר של הבן שלי

      אינספור הורים מתרוצצים ברחובות

      כמעט חמש שנים ששעון העצר הזה כבר מתקתק את חיינו, והלחץ של 16:17 לא פוסק. אגב, הוא לא פוסק גם כשאתה במשרד והיום היא. כל הזמן מתקתק, כי אולי פקקים, אולי עיכוב, אולי החיים ומה ששכחתי. אינספור הורים מתרוצצים יחד איתה ברחובות כרגע, מאבדים בכל דקה שעוברת את הפאסון, הקלאס והכבוד העצמי, ומבקשים את נפשם לאיסוף שאינו כרוך במבטי אשמה של גננות. הם מחפשים חניה שלא חייבת להיות כחול-לבן אלא משהו ליד, מזיעים מחרדה, מלחות ומחישובים אינסופיים של זמן-מרחב - ומקווים ש-16:30 יגיע היום קצת יותר מאוחר.

      אבא וילד (ShutterStock)
      הילדים מצפים ממך להיות שם, ומנהלות "המסגרות" שונאות אותך אם אתה מאחר. אבא אוסף ילד מהגן (אילוסטרציה: shutterstock)

      הדרך, זו שאינספור ספרי עזרה עצמית ממליצים לנו להתחשב בה, להכיר בחשיבותה, ליהנות ממנה השם ישמור, אינה קריטית הפעם, סורי. אין מיינדפולנס כשאתה מזרז ילדה כי צריך להספיק לקחת את אחיה, ולא הרבה גאווה לאבא ששופך תירוצי "עברנו באדום עכשיו כי אנחנו ממהרים" על בת 6 שכבר מבינה טוב מספיק את חוקי התעבורה.

      ואין גמול, לא הכרת תודה. הילדים מצפים ממך, ובצדק, להיות שם, ומנהלות "המסגרות" שונאות אותך אם אתה מקדים בחמש דקות בבוקר, ושונאות אותך אם אתה מאחר בחמש דקות אחר הצהריים, ובאמצע אין אלא שעון חול שאורכו שמונה שעות, חמישים דקות ומיליוני תקוות מנופצות לחיים בלי לשון בחוץ. לא יעזרו כל אלפי הימים שהקדמת ברבע שעה, גם לא עשרים הפעמים שבהן המתנת בסבלנות שהצוות המאחר יגיע ויפתח כבר את השער - רק אתה נבחן פה, בתחרות האתלטיקה הקלה של החיים, ומסביב כולם שופטים.

      מחר, חותמים ההורים חוזה עם הנוטריון הפנימי שלהם, מחר נצא כמה דקות קודם ולא נצטרך לגרד את ייסורי המצפון מאיתנו. מחר יהיה טוב יותר, מאוורר יותר, כמעט פלואידי. הבוס לא יכווץ אישונים, הכבישים יהיו דלילי תנועה, האקלים יהיה אירופאי ונדלג מגן לגן עם סמול טוק הורי כפסקול. מחר, מחר יהיה איקאה של איסופים. מסביב יסתכלו עלינו וישאלו מאיפה החולצה, מתי הספקת פירות חתוכים ואיך עושים את כל זה בלי עזרה. מחר, 16:17 לא יפחידו אותנו, אבל היום כן, ויש לנו רק 13 דקות.