פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אימה בסלון: הסרט המצויר שהרס לי את השבת

      אין דבר מצחיק יותר ואין דבר עצוב יותר מילד בן שלוש שמחבק את הכרית ומחכה שמשהו מפחיד יסתלק מהטלוויזיה. פוסט #12 בבלוג ההורות תסביך אב

      לבלוג ההורות תסביך אב (מערכת וואלה! NEWS , יניב גרנות)
      הסיוט הזה נגמר כבר? ילדון מפוחד מתחבא מאחורי כרית (צילום: יניב גרנות)

      "אני לא רוצה יותר לראות את הסרט הזה"

      חצי שעה קודם, הוא ניצל רק 2% מהספה הכי רחבה שאיקאה הציעה אי פעם, חיבק את הכרית הקרובה אליו ביותר - קחו את זה ממני, יש המון כריות על הספה הזאת - וכיווץ את עצמו מול המסך. מביט. לא מביט. מביט. אם עדיין היו עושים את הקטע הזה של אצבעות על העיניים וחרך ראייה צר, הוא בוודאי היה שולף גם את זה, אבל באותם רגעים הוא בחר בפשטות קלאסית: ראש בתוך הכרית, והצצה רפטטיבית כדי לבדוק אם הסיוט נגמר כבר.

      עוד בתסביך אב:
      למלחמה הבאה נצא עם מקלות: המרדף המוזר של הבן שלי
      יד ביד: כמה קשה יכולה להיות הליכת אחר צהריים של אבא ובת?
      בישראל פיג היא ממש לא חזירה: כך קיבלתי שיעור אנגלית מהילדים

      זה התחיל חלק יחסית, אבל סרטים מצוירים כבר לא מסתפקים היום בחלק. הם צריכים אתגר, מכשול, קונפליקט, דילמה - ומה שהיה פעם שיוט קליל של 82 דקות הפך עם השנים למלכודת. כך, הונחו בתמימות על השולחן המונפש קערת גואקמולי וקצת נאצ'וס, ומעוף שגרתי של דבורה לעבר האור הסתיים תוך כמה שניות בסכנת מוות. סצנה מצחיקה שנבנתה על ידי הגאון הקומי הגדול של דורנו הפכה תוך שלושה מהלכים לסרט אימה מבעית, ואחרי שצפיתי בה שוב ושוב מאז, גם לי נשאר בראש פריים קצת דוחה - ומעט סלידה מגואקמולי (אבל לא יותר מדי, אבוקדו הוא החיים).

      והקטע הוא שזה בכלל לא היה שווה את זה. על המסך לא כיכבו תכנים עשירים שמנצלים את מיקור החוץ שאנחנו עושים להורות, בדרך כלל בסופי שבוע, והופכים את הילדים לאנשים טובים יותר. לא אנימציה מתוחכמת, עשירה במסרים. למען האמת אפילו לא אנימציה טובה. סתם. סיינפלד השתעמם ב-2007 ושיבט סרט מונפש, ו-11 שנים לאחר מכן אפקט הפרפר משפיע על חייו של ילד תל אביבי תמים מספיק בשביל לקבל נחמה מכרית ורודה עם הדפס גיאומטרי. תזכור, ג'רי: זאת לא חלטורה אם אתה מאמין בזה.

      זאת שבת, אז אני לא משלה את עצמי. הורים על גבי הורים עושים מה שהם יכולים כדי לשרוד את התופת, ומסך עם סרט חמוד הוא בחירה סבירה לחלוטין. לא דחפנו להם מול העיניים את בוג'אק הורסמן כי הם אוהבים סוסים, ולא נתנו לאלגוריתם של נטפליקס להשפיע ולהרוס. גם הסצנה הזו, הרי, תהפוך תוך שנה-שנתיים לבסיס די יעיל בשיחות מורכבות על יחס לבעלי חיים, דושים בבגדי טניס לבנים והמתכון הטוב ביותר לגואקמולי.

      במקום זה, הסתכלנו על הכול מהצד וראינו ילד בן שלוש מתמודד עם מצוקה ומחבק כרית שהוא מעולם לא אהב במיוחד. זה הצחיק אותנו לכמה שניות, ואז הלב התכווץ, התמתח ונשבר. ככה זה כשסיינפלד מנסה לחנך.