חישבתי. זה קורה לי בערך כל 40 צעדים - איטיים מאוד לטעמי, ממש מהירים אם מישהו היה שואל אותה. אנחנו מחזיקים ידיים, וזה תמיד הרגע השני הכי טוב ביום שלי, אבל כל דקה וקצת אני עוזב, והיא מחזירה. משחרר, והיא מהדקת. מוותר, והיא מתעקשת. זהו קרב האצבעות הפתטי ביותר בעיר שאינה כוללת את משכן הכנסת - ואני מפסיד אותו בכל פעם שאני מנצח.
"היא" בת שש ממש עוד מעט, ובכל איסוף שלה מהגן, אנחנו מחזיקים ידיים בדרך לאח הקטן יותר (הוא, כמעט מיותר לציין, עומד בשלו, סטיגמתי ומגדרי: מבקש יד רק כשקשה לו ולא, חלילה, כי מישהו עלול ליהנות מזה).
עוד בתסביך אב:
למלחמה הבאה נצא עם מקלות: המרדף המוזר של הבן שלי
בישראל פיג היא ממש לא חזירה: כך קיבלתי שיעור אנגלית מהילדים
אבא, מה זה? כשהבת שלי פגשה חרדי בפעם הראשונה
זו הליכה תל אביבית קלאסית של 2018 - 450 מטר, ומספר דומה של אופניים חשמליים, קורקינטים ממונעים, סגוויז דושיים, האברבורדז מופרכים ואנשים שפעם הסתכלו על הרחוב והיום נעוצים בסמארטפון - ואנחנו הולכים אותה תוך הסלמה חמורה: בצעדים הראשונים חיוך שמסמל את הפלא הגדול שהוא מישהו מבוגר ואחראי שממש הצליח להגיע לאסוף אותך בזמן, ומעט אחר כך, נגיד כבר ברמזור הראשון, עצבים מגוונים של אותו מישהו בדיוק, שזורים ברגשות האשם שלו עצמו. תמהיל נדוש להפתיע של הורות מודרנית, והמודרני הרגיל הזה הוא אני.
כי מצד אחד, הצד החשוב, אין התכה מהירה יותר של החספוס האבהי מאשר יד קטנה שנבלעת מרצון בטפר שלך. אתה צועד כאילו שניכם בעמוד השאטרסטוק של "אורבן פרנטהוד", מהנהן חזרה לכל הפסקות הסיגריה המהלכות של הצפון הישן ומתעליין על כל מי שמעז לדגום את דיזנגוף בלי בת שש בכף ידו. בקיצור, אתה חוזר להיות בן אדם. "נצל כל רגע כזה", מטקבק לך המוח, "אתה עוד תתגעגע ליום שבו היא בכלל תסתכל לכיוון שלך כשתלכו יחד ברחוב".
אבל מצד שני, אתה די אידיוט, והפרעת הקשב והאישיות שלך אפילו לא עמוקות מספיק לרחמי ריטלין. מתלהב מהיד הזאת ומהאינטראקציה התמימה, אבל פתאום חם ולח לך מדי, או משעמם לך בראש ששכח מהר עד כמה כיף ככה, או שגלי המוח הקצרים שולפים את הטלפון תוך כדי הליכה, ונורא חשוב לך פתאום לבדוק מה קורה. חצי שעה אחורה, נשבעת שראית מספיק מיילים ליממת חיים שלמה, אבל עכשיו, כשמחכים לירוק ברמזור הכי גרוע בתל אביב, מה בדיוק אתה אמור לעשות אם לא לרפרש?
אם זה היה תלוי רק בי, הייתי מחזיק לה את היד לנצח. סליחה, אני אנסח מחדש: אם זה היה תלוי רק בי, האבא שאני רוצה להיות ושבדיוק מקליד את קוד האבטחה הגנרי בכניסה לגן (2580, תמיד 2580), הייתי מחזיק לה את היד לנצח. ובכל זאת, כמעט תמיד אחרי 40 צעדים, אני עוזב. זה היה עד לא מזמן כשל של הראש והנפש, אבל עכשיו אני יודע - ועושה בכוונה. משחרר, ומחכה לראות מה קורה. בינתיים, עד שהמזל שלי ייפסק בטינאייג'ריותה, היא מהדקת את האצבעות שלי חזרה בכוח וממשיכה ללכת כאילו כלום - וזו מניפולציה אבהית צינית מצדי, אבל גם המחווה הילדותית שאני מחכה לה כל 16:30 מחדש.