פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצאתי את הדרך לבלות עם הילדים בים בלי לטבוע בחרדה

      אז אולי לא ים, יותר כמו שלולית קטנה שמכסה להם רק את כפות הרגליים, אבל הילדים של יניב מרוצים, והוא יכול לרפרש שוב את הפיד ולחשוב על האיש שהוא היה פעם. פוסט 13 בבלוג ההורות תסביך אב

      ילדים מבלים בים (מערכת וואלה! NEWS , יניב גרנות)
      08:37, מרגיש כמו 14:00. הילדים של יניב מבלים בשלולית (צילום: יניב גרנות)

      "תראו, זה סרטן!"

      קצת מוקדם עכשיו לביולוג הימי החבוי שבי לפרוץ החוצה ולהוריד. בסך הכול 08:37 ולשבת הזאת כבר יש סימני מתיחה של 25-26 שעות לפחות, אבל אני מרים ראש, מזדקף, מכווץ עיניים ומודה בפני העולם - אכן סרטן. 08:37 ועוד קצת, ושיא היום כבר מאחורינו, אבל כולם מתרגשים ולי לא אכפת ממילא משיאים. סרטן בחופי תל אביב, שכיח ופריפריאלי ככל שיהיה, הוא עדיין אטרקציה, והראש שלי חוזר למטה, פחות מודאג מבדרך כלל.

      עוד בתסביך אב:
      אימה בסלון: הסרט המצויר שהרס לי את השבת
      למלחמה הבאה נצא עם מקלות: המרדף המוזר של הבן שלי
      יד ביד: כמה קשה יכולה להיות הליכת אחר צהריים של אבא ובת?

      הסיבה המרכזית לחוסר הדאגה ההורית הזאת, במיוחד בהתחשב בעובדה שאנחנו עדיין בים, היא שאחרי שש שנות הורות בעיר, מצאנו סוף סוף נקודה שבה לא צריך להשגיח עליהם בפאניקה מוחלטת. ברור, אנחנו עדיין מוקפים במים מלוחים והראש לא משחרר לרגע את החרדה התמידית שהיא תמצית האישיות שלך אחרי שהשתחררת מאיכילוב, אבל מצאנו פינה. שלולית ימית, מוקפת בשובר גלים, בסלעים שנקנו מפירוק התפאורה של "LOST" ובמין קוליס אדמה קטן, ידידותי. והמים נמוכים-נמוכים, מכסים בקושי את כפות הרגליים, והילדים מסתפקים בדיוק בזה, נהנים מהרפתקה שעוד שבועות ספורים תהיה ודאי קטנה עליהם. אבל עכשיו, 08:37 וממש טיפ-טיפה, היא בול מה שהם רצו, וגם אנחנו, ברור.

      יש לי חופש?

      עוד מבט קטן לצהלות הסרטן והראש אכן חוזר לסלע. זה לקח לי רבע שעה ארוכה, אבל הצלחתי למצוא בסוף זווית שאינה באה עם הפניה אוטומטית לכירופרקט, ואני מצליח, לא בלי איבוד אחוזים ניכרים מהפאסון, לשכב ולתצפת עליהם במקביל - סימון וי על פנטזיה מתקדמת מאוד בעולם התוכן ההורי. אני מחטט קצת בטלפון, המום מכך שהעולם לא מציע לי תוכן משמעותי נוסף למרות שעברה כבר חצי שעה מהחיטוט האחרון, ושם אוזניות.

      השמש מתקרבת לאט, חושפת כמעט לחלוטין את קו המלונות הכעור, ואסף אמדורסקי מלווה אותה ואותנו עם פסקול האבהות המושלם: הרבה רגשות אשם, הרבה ייסורי מצפון. כשהשיר הזה יצא, אני מזכיר לעצמי, השתמשת בו כדי לקבור את הצבא מאחוריך, וצעקת את "יש לי חופש, יש לי מטרה" לכל כיוון, בלי להבין עד הסוף שהחיים נגמרים קצת אחרת. עכשיו, ערימות של שנים אחר כך, אתה יודע כבר יותר טוב למה לצפות: אחרי שלוש דקות ומשהו ענבל פרלמוטר תתעורר באיזושהי צורה, ועד שהגיטרה האחרונה תסיים לצרוד לך את הנשמה, השיר יידבק לך לראש לשבוע, ישלח לסירוגין גלים של דמעות וחיוכים לעבר העיניים, ויגרום לך להרגיש חי.

      לא יודע איך קרה הפלא הזה, ואיזו תופעה גאולוגית נתנה כאן את הטון, אבל השלולית הזאת, לפחות לשעתיים, היא עבורנו הנקודה הכי יפה בארץ. שני ילדים שמתכתבים עם האושר - והרי מה הם באמת רוצים מלבד מים וקצת חופש מהמבוגרים המעיקים שהכרחנו את עצמנו להיות? - ושני הורים שניצחו הפעם את מבחן הסופ"ש, בלי פאניקה, ועם סרטן קטן אחד. גם זה משהו בחלום הכהה הזה.