"אבא, אפשר גם שתקנו לי שמלה של קסטור?"
אני שותק כמה שניות, מתעלם משיכול האותיות החינני, אבל יודע - זה מתחיל. בת שש וחצי קופצת כעת ראש מול עיניי למצולות בריכת המותגים, מתעלמת מאחד ההישגים הגדולים של הוריה - דילוג היסטורי מלא בוז, גלגול עיניים וכיווץ גבות מעל ה-Red Bar הנורא.
היא הייתה בגן, המקום שבו רובה המוחץ של האוכלוסייה עדיין עושה קרוקס "כי זה נוח" ולא מעט בנים זכרים מיישמים טיפ הורות מדהים שמאשר להם לא לבדל פיג'מה מקז'ואל, סמרטוטי פי ג'יי מספורט-אלגנט. זה בסדר, אני מתנחם, הם יגדלו להיות הייטקיסטים והלוק יהיה הדבר הכי פחות נורא באישיות שלהם, אבל מה איתה, ולמה לעזאזל היא שואפת ל"קסטור" כשמיטב האופנה הסקנדינבית יושבת עליה כל כך חמוד?
עוד בתסביך אב:
"אני בלחץ. בדרך אליה ואז אני עוד צריכה לרוץ לגן שלו"
מצאתי את הדרך לבלות עם הילדים בים בלי לטבוע בחרדה
אימה בסלון: הסרט המצויר שהרס לי את השבת
וזאת יש להבין, אסופית האסוס וה-hand me down אולי לא מגהצת בבוטיק הבוטוקס של ניקול ראידמן בכיכר המדינה, אבל היא גם לא בדיוק גדלה מול ארון ריק, ועדיין לא נאלצת לשואו המתיש הזה של "אין לי מה ללבוש". למעשה, יש לה כל כך הרבה מה ללבוש שבמדפים שלה מסתתרות הגנבות סיילים ומציאות אירופאיות שהטיקט עדיין מכביד עליהן. מה לקנות לה מתנה מהטיול, סבתא יקרה? את בהחלט מוזמנת לקנות לה עוד שניים-שלושה מדפי סיבית, או לפחות "פתרון איחסון" שיאוורר קצת את הגרדרובה.
והפס האדום האמור מהו, אם יותר לי לנעוץ סיכה בבלון הזה, אם לא סימון צעקני ומדמם לכל איש שיווק - "אני כאן, קניתי שם, אין לי עניין בטעם אישי נרכש או בייחודיות"? כמה שמלות הושארו בחנות בגלל שענקית האופנה מתעקשת לצרוב? כמה נשים מדדו, התעקשו ושכנעו את עצמן - "בטח אפשר לפרום את זה בבית" - רק כדי לגלות שהדבר היחיד שבר-פרימה הוא האישיות, פתית השלג שנמס כשגיהצת ברוטריה. מה לי ולפס האדום צורב התודעה הזה, ולמה שאסמן כך את הבת הבכורה שלי? ולא, אביב אלוש לבוש לאירועים רחוק מלשכנע אותי, אם היה ספק.
אנחנו מתקדמים לאט הביתה. זאת שיחה חשובה שצריך לנהל אותה בשיקול דעת, בלוגיקה, בחוכמה. עוד כמה שנים הרי היא ממילא לא תבקש רשות, אז כדאי שניתן לה כמה כללי אצבע וסיפור מסגרת, לא? אולי משהו קטן על לחץ חברתי ולהיסחף עם הזרם, על חוזקת האישיות והציניות של המסחור. עד שאמא שלה - שליטה גאה של לפחות 4-5 ארונות, שהחלום הגדול בחייה - כלכלית, פילוסופית וקיומית כאחד - הוא ווק-אין קלוזט - תגיע מהעבודה וממילא תטיל וטו, אני חייב למנף את הכול ולחנך קצת. "קסטור", אני אומר לה לבסוף, שניות לפני שאנחנו פותחים את הדלת, "קסטור זה מכוער".