יום שישי, ה-11 במאי, קצת לפני שש בערב, וד"ר יוסי פיכמן אורז דברים אחרונים לטיסה שלו שיוצאת הלילה לאתיופיה. זו תהיה הפעם הראשונה שלו באפריקה והוא נוסע ברגשות מעורבים, נלהב אבל גם מוטרד. "זה ממש לא פשוט לי", הוא אומר ופולט אנחה כבדה, "אני טס לשבועיים, סוגר את הקליניקה, זה גם פוגע מעט בפרנסה, אבל אני בעיקר מודאג מזה שאני משאיר אישה בהריון בשבוע 28 ועוד שני ילדים קטנים בבית".
ד"ר פיכמן הוא המיקרו-כירורג הישראלי היחיד שנבחר להצטרף למשלחת שטסה לאתיופיה מטעם עמותת הצדקה הבריטית facing africa. מטרת המשלחת היא לשקם ולשחזר לחולים רבים את פניהם, ובמידה רבה את זהותם. לצד המחלות הרבות והמוכרות המשתוללות באפריקה, פרצה ביבשת לפני מספר שנים מחלה אכזרית ביותר בשם נומה. מדובר במחלת ילדים הפוגעת בעיקר במדינות עניות באפריקה ובאזורים מסוימים באסיה, ומתפרצת אצל בני שנתיים עד שש שחיים בתנאי היגיינה ירודים וסובלים מתת תזונה. בשל היחלשות קיצונית של המערכת החיסונית שלהם, הילדים האלה סובלים מגידולים בחלל הפנים ובצוואר.
עוד בנושא:
למה אפריקה כל כך מסוכנת עבור לבקנים?
אבולה הדור הבא: וירוס נדיר וקטלני התפרץ בהודו ואין לו תרופה
התגלתה מחלה חדשה דמוית פוליו שגורמת לשיתוק ילדים
המחלה מתחילה לרוב כזיהום חניכיים, שללא טיפול אנטיביוטי מתפשט בפנים ובצוואר תוך זמן קצר וגורם לנמק נרחב ברקמות הפנים, וגובה כ-90 אחוזי תמותה. הילדים שמצליחים לשרוד את המחלה נותרים עם עיוותים קשים מאוד בפנים וחללים שלמים ש"נאכלים" כמו האף הלחיים והסנטר. בנוסף, הם סובלים גם מנידוי חברתי ויחס עוין מצד החברה. אמונות עתיקות ביבשת גורמות לילידים המעטים שכבר שורדים את הנומה ומגלים עיוותים על פניהם, לפנות לרופאי אלילים לעזרה, אולם אלו שופכים על פניהם חומרים שונים המכילים חומצה, ובכך מחמירים את מצבם, הפיזי והחברתי. הערכות הן כי יש כחצי מיליון חולים במחלה, ומדי שנה מצטרפים כ-140 אלף מקרים חדשים.
אנחנו פשוט לא יכולים לנתח את כולם
בחזרה לישראל. ד"ר פיכמן מקבל למייל שלו מספר ימים קודם לכן פרופילים של 50 ילדים ומבוגרים החולים בנומה ומבקשים לחולל בפניהם ניסים. הוא בוחן אותם, מתלבט ולבסוף קובע תכנית עבודה. מתוך אותם חולים הוא יוכל לנתח אולי 35, וחלק הוא יאלץ לשלוח חזרה לביתם באכזבה גדולה. "במידה מסוימת אתה מרגיש ממש חורץ גורלות. ברור שלא נוכל לנתח את כולם, אם זה בגלל שהם לא מתאימים לניתוח, לא ישרדו אותו ואם זה כי אין לנו מספיק זמן או מקום לנתח את כולם", הוא אומר.
למחרת הטיסה ישבו כל חברי המשלחת ליום מיון שלם שבו יחליטו אילו מהחולים יזכו לניתוח. ד"ר פיכמן משתף כי זו לא הפעם הראשונה שבה הוא חש חורץ גורלות. עם סיום לימודי הרפואה בארץ וההתמחות במחלקה הכירורגית פלסטית בבלינסון הוא טס לטיוואן לאחד המרכזים הגדולים בעולם לשחזורי ראש-צוואר ומיקרו כירורגיה. הטייוואנים, מהשכבות החלשות באוכלוסייה, סובלים מגידולים סרטניים בחלל הפה ובאזור ראש הצוואר בשל לעיסת אגוז ה-BETEL NUT - אגוז ממריץ המכיל חומרים פסיכואקטיביים טבעיים.
"בטייואן עושים קרוב ל-1,500 ניתוחים מורכבים לשחזור הפנים בשנה, לצורך השוואה בארץ עושים כ-250 שחזורי פנים, הקשורים בעיקר לגידולים - גידולים עוריים, גידולי ראש צוואר, סרטן העור וטראומה בשל פעילות מבצעית או תאונות", הוא מסביר, "אלו ניתוחים מאוד מורכבים, 8-12 שעות שברוב המקרים אנחנו משתמשים בשיטות מיקרו-כירורגיות כדי לעשות את השחזור. אם רוצים לשחזר לסת תחתונה אחרי כריתה, לדוגמה, אנחנו מביאים את העצם השוקית מהרגל עם אספקת הדם שלה ומחברים אותה לכלי דם באזור הצוואר והפנים וכך למעשה הרקמה הזאת חיה מחדש".
תחום שחזור הפנים תמיד עניין אותו, כך הוא מעיד. "אני בנאדם שמאוד אוהב יופי, שלמות ואסתטיקה, וזה חלק חשוב בעבודה שלי. הפן השני הוא כמובן השחזור, שיש בזה משהו מאוד ויזואלי ומוחשי, וזה אולי התחום המאתגר יותר בפלסטיקה מבחינת האנטומיה בגלל המורכבות המיוחדת של אזור הפנים, וכן גם בגלל שהפנים הן אלו שמגדירות לבנאדם את האני שלו. את הזהות שלו. זו זכות גדולה", הוא אומר.
אני מבין מה ילדים עם גידולים על הפנים מרגישים
אז מה גורם לרופא עסוק ואבא ל-2 לארוז הכל ולנסוע לאתיופיה? "בחרתי לנסוע לשם עכשיו כי זה משהו שנגע בי בפן האישי", מספר ד"ר פיכמן בגילוי לב, "אני רואה את עצמי כסוג של הברווזון המכוער, כשהייתי ילד גדלתי בבת ים וסבלתי מהצקות של החברה. ילד חנון שגדל בסביבה כזאת, היו לי חוויות לא פשוטות עם שאר הילדים. היום רואים אותי כירורג פלסטי מצליח, אבל זה מהפך שקרה בחיים שלי ואני מאוד יכול להבין מה ילדים כאלו עוברים ביום יום, בטח כשיש להם עיוותים בפנים שדוחים את הסביבה מהם".
אבל זו לא הסיבה היחידה, ומה שמניע את ד"ר פיכמן הוא בעיקר הרצון לתת בחזרה. "ד"ר חיים אשכנזי, אחד המנטורים שלי בתחום הרפואה פעם אמר לי משפט שהולך איתי עד היום לכל מקום 'הדבר היחיד שלא יכולים לקחת ממך זה מה שאתה נותן'. ואני מרגיש שהעולם נתן לי המון ויש לי הרבה מזל, ואני רוצה להחזיר בחזרה", הוא אומר, ומוסיף כי "בעצם בנגיעה אחת בבנאדם כזה אתה מסוגל לשנות לו חיים שלמים במיוחד ילדים".
אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי
המשלחת נחתה באתיופיה, והשוק לא איחר להגיע. "מה שרואים פה לא קרוב לשום דבר אחר שאתה רואה בחיים שלך", הוא מתקשר לדווח מספר ימים לאחר מכן ובקולו תדהמה. "זה עוני הארד קור, המסכנות פה מסביב שאתה לא יודע מאיפה להתחיל לתאר אותה בכלל. יש פה הרבה דברים שאתה לא רואה בעולם המערבי - גם הילדים וגם המבוגרים עם עיוותים בפנים הכי קשים שיש, אלו מראות קשים וזה די אינטנסיבי".
ד"ר פיכמן סיפר כי שבעת חברי המשלחת הוסעו ישירות למרכז החלמה בריטי בפאתי אדיס אבבה - צ'צ'ה האוס - שהוקם לפני 11 שנה על ידי חייל בריטי כבית החלמה לחיילים פצועים ועם השנים הוסט למרכז לטיפול בחולי פוליו ובשנים האחרונות משרת את כל מנותחי FACING AFRICA לשיקום לאחר הניתוח. כבר עם הירידה מההסעה שלהם, המשלחת מתקבלת במחיאות כפיים של עשרות חולים שממתינים ל"מושיעים" שלהם, ישובים במרבדי הדשא מחוץ לבניין, לא יודעים למעשה כי מאחורי דלתות העץ הכבדות יתקיים היום מרתון דיונים במשלחת שבסופה יוחלט מי מהם ינותח ומי ישוב לביתו מאוכזב.
"יש פה ילדים ומבוגרים שיצאו מהכפרים שלהם ברחבי אתיופיה למסע לפני 10 ימים ומעלה, ובסוף היום נתנו להם תשובה שלילית. הסלקציה שעשינו זה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיים שלי", הוא אומר. ההתמודדות הקשה ביותר היא מול המטופלים שלא ניתן לנתח אותם. אמנם הם מקבלים את המידע דרך מתווך, מתורגמן, אבל האכזבה והבכי מהדהד במסדרונות בית החולים ומחלחל גם לאוזניהם של חברי המשלחת. "אלו שכן יזכו לניתוח פשוט אסירי תודה שמישהו בכלל מטפל בהם, הם יודעים שאילולא אנחנו הם ימשיכו לחכות שנים למשלחת שתבוא. אלו שלא ניתן לנתח אותם פשוט עצובים, הרכינו ראש והלכו, חלקם מאוד בכו ושמענו את הבכי שלהם מהצד. אבל בסופו של דבר הם קיבלו עליהם את רוע הגזירה".
ויש גם ילדים שלא ישרדו את הניתוח
ד"ר פיכמן מסביר כי מאחורי כל החלטה עומדים מספר שיקולים בולטים: חולים תפקודיים, חולים שלאחר הניתוח תישמר להם תפקודי עיניים ויכולת אכילה ותפקודים בסיסים לחיי יום יום. "באים לכאן הרבה חולים נכים, מצולקים, אבל אנחנו מחויבים לארגון הצדקה שלנו, לכן בראשית הרשימה נמצאים חולי נומה. יש גם שיקולים טכניים של כמה חדרי ניתוח עומדים לרשותנו, אבל מעל להכל זה מצבו הכללי של המטופל", הוא מספר ביומו השלישי באפריקה.
השיקולים האלה נשמעים רציונליים, אבל ביומיום של פיכמן וחברי המשלחת, הם לא פחות משוברי לב. "יש פה ילדה בת ארבע שהרבה זמן רוצים לנתח אותה, אבל יש לה איידס והמצב הרפואי שלה לא טוב, היא חולת נומה ויש לה עיוות קשה בפנים, והיה פה עוד ילד עם איידס שרק שבוע שעבר התאושש מדלקת ריאות וכמה שרצינו לנתח אותם לא יכולנו. הם פשוט לא ישרדו את הניתוח", הוא מספר בכאב.
"ולעומת זאת, יש פה ילדה אחרת בת ארבע שסובלת מגידול ענק בחלל האף שניכר לעין, אביה מת ואמה הייתה חייבת להישאר בכפר עם שאר הילדים אבל היא לא ויתרה והשיגה אישור להגיע עם סבתא שלה בניגוד לנהלים בוועדת האתיקה הרפואית באתיופיה, ואנחנו ננתח אותה היום, למרות שהיא לא חולת נומה. אנחנו יודעים שאם לא נסיר את הגידול הזה עכשיו הוא יחסום לה את מעברי האוויר והיא לא תוכל לנשום, ותמות. היא לא תחזיק מעמד למשלחת הבאה, שלא יודעים מתי תגיע בכלל".
איך מנתחים כשלא מצליחים לישון בלילה?
ביום העשירי למשלחת עולים קשיים נוספים. הטלטלה רגשית והפיזית לצד המראות הקשים של המטופלים מתחילים לתת את אותותיהם על חברי המשלחת. "יש פה גם את הקשיים של המקום, אנחנו גרים פה במלון מקומי, זה לא הבית ובטח לא התנאים הפיזיים המיטביים לעשות ימי מרתון של ניתוחים כשאנחנו לא ישנים טוב בלילות", הוא מספר, "גם כשאתה מנסה לישון אתה לא מצליח. אתה כל הזמן במחשבות, בלילה אתה מעכל את כל המראות שעוברים עליך במהלך היום, הכל יוצא בלילה. אני גם מתגעגע מאוד הביתה, וחושב על הבית המון בלילה, הבת שלי הייתה חולה, אשתי בהריון מתקדם - זה לא פשוט להם, וזה לא פשוט לי להיות רחוק מהם. שבועיים זה הרבה זמן. אתה לא יכול באמת להתנתק. אז יש מין אי שקט כזה שלא נותן לך לישון. לרוב אני קם די מפורק בבוקר".
העייפות והמרחק מן הבית הן לא הבעיות היחידות שצוות המשלחת נאלץ להתמודד איתן. "כל אחד מאיתנו כבר הספיק לחלות פה או לחטוף קלקול קיבה, גם אני הייתי חולה יום אחד. זה קצת מלחיץ שאתה לא יכול להתחסן להכל. יש פה אנשים עם צרעת, שזו מחלה שלא קיימת כבר בעולם המערבי. סוג מסוים של חיידק שגורם לכל מיני חלקי גוף ליפול, אצבעות, אף, וזה מאוד מלחיץ".
"לבוא לפה בעצם מזקק את המהות של להיות רופא"
בשבוע הראשון חברי המשלחת ביצעו 21 ניתוחים, ועם תום השבוע השני למשלחת הם השלימו 35 ניתוחים, כמעט כולם הוגדרו כמוצלחים. "היה גם משבר אחד במהלך הניתוח", הוא משתף, "התחלנו את הניתוח לבחור צעיר יחסית, באזור גיל ה-40 ששרד עם נומה וחווה עיוות קשה בפנים שלו כתוצאה מהמחלה. זמן קצר אחרי שהתחלנו את הניתוח הוא קיבל אירוע לבבי על שולחן הניתוחים ועצרנו את הניתוח, למעשה ביטלנו אותו. הוא נורא בכה, התייפח בחדר הניתוח כי הוא מאוד חיכה לניתוח הזה וכואב הלב שאי אפשר לנתח אותו עכשיו לפחות שנה מחשש לפגיעה בתפקוד הלבבי, ולא ידוע בכלל אם יספיק למשלחת הבאה. אבל לא הייתה לנו ברירה".
ביום האחרון למשלחת, חבריה ספרו את הציוד וסגרו את חדרי הניתוח, משם נסעו לצ'צ'ה האוס לבדוק את המטופלים שלהם לפני שהם ממריאים חזרה איש איש למדינתו. "התעדכנו עם הצוות הרפואי שם גם לאורך כל ימי המשלחת, וקיבלנו דיווחים שהמנותחים שלנו מסתכלים במראה וכבר מחייכים, מרגישים הרבה יותר טוב עם עצמם", הוא מסכם, "זה עושה אותי מאושר".
ד"ר פיכמן מסכים ואמר כי "גם אני זכיתי במשלחת הזאת בהרבה דברים: טפו טפו היו לי 100 אחוזי הצלחה בכל חיבורי כלי הדם, למרות שהמיקרוסקופ פה בן 25 שנה והוא על הפנים. למדתי ממש איך לטפל בנומה ואיך לעצב את הרקמה הזאת על הפנים שלהם, וזה לא משהו שאתה מתנסה בו בעולם המערבי, זה משהו די ייחודי. אני חוזר הביתה שלם עם עצמי ומאוד מרוצה. לבוא לפה בעצם מזקק את המהות של להיות רופא - אתה מגיע בלי שום ציפייה לתמורה, בלי כלום ואתה בוחר לתת את כל כולך ולהשאיר פה חותם שלעולם נשאר אחר כך. זו סוג של מורשת מבחינתי. אני מאוד ממליץ לרופאים ישראלים לבוא לפה זה נותן פרספקטיבה אחרת על המקצוע ועל החיים בכלל".