לעצום את העיניים ולראות דברים חדשים

מה למדתי על ההתמודדויות של מי שמתנהלים בעולם הזה מבלי לראות, על מה הם כותבים? על מה הם צוחקים? ואיך הם עזרו לי, יותר משעזרתי אני להם | טור אישי לרגל יום המועדות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה

טובית נייזר, מאמר אורח
06/06/2018
ברוכים הבאים לסדנת כתיבה יוצרת לאנשים עם עיוורון ולקות ראייה(צילום: ShutterStock)

מסביב לשולחן גדול יושבים עשרה מבוגרים, אחד מהם מקריא משהו לאחרים. בקצה אחד של השולחן יושבת אישה צעירה שמנחה את המפגש, אני יושבת בקצה השני. שני גולדן רטריוורים צמודים לרגליי. זו לא פגישת הנהלה עם חיות מחמד. האישה הצעירה ואני הן היחידות שרואות בחדר. ברוכים הבאים לסדנת כתיבה יוצרת לאנשים עם עיוורון ולקות ראייה.

התנדבתי ללוות את משתתפי הסדנה לפני מספר חודשים. הסניף התל אביבי של הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה הזמין את המנויים למפגשים של "סדנאות הבית", סדנאות הכתיבה של הסופר אשכול נבו והמשוררת אורית גידלי. זה היה בדיוק בזמן שהחיים המקצועיים שלי היו קצת סוערים ונזכרתי בחבר חכם שאמר לי פעם שהתנדבות יכולה לעשות טוב למתנדב לא פחות מאשר למי שהוא מלווה. היציאה מהמטלות היומיות ומהלחץ (לעתים, כמה שיותר רחוק - יותר טוב) יכולה להוביל לתובנות חדשות.

עוד בנושא:
עיוורון הוא המצב הרפואי הגרוע ביותר שאנשים חוששים מפניו
אני רק שאלה: מה בעצם רואים עיוורי צבעים?
מחקר פורץ דרך עשוי למצוא את הפתרון לעיוורון

עוד באותו נושא

האם פעילות גופנית יכולה למנוע עיוורון?

לכתבה המלאה
לאט לאט התבניות שבהן סידרתי את כולם בראש החלו להיסדק. עיוור עם מקל נחייה(צילום: ShutterStock)
טובית נייזר (תמונה באדיבות המצולמת)(צילום: באדיבות המצולמים)
"זו הייתה חוויה מעצימה מאוד. לכל אחד הייתה הזכות לבקר את האחר ולהגיב על כתיבה אינטימית ובוסרית. כולם היו שווים"

אני מתנדבת במסגרות מקצועיות, ולעתים קרובות נפגשת עם יזמים צעירים שמבקשים עצה, אבל זה היה שונה: לא היה לזה שום קשר ליזמות או לעסקים, לסטארט-אפים או לפינטק. בניגוד לציפייה, העובדה שלא היה לזה שום קשר למה שאני עושה - העניקה לי פרספקטיבה חדשה על דברים ועזרה מאוד להכניס סדר והגיון בעשייה היומיומית ומקצועית שלי. בנוסף, בעבר התנדבתי בארגונים שונים אך הפעם הקריאה למתנדבים הייתה ממקום שווה. חיפשו מתנדבים שייקחו חלק פעיל בסדנת הכתיבה ולא ישבו בצד וימתינו לאלו אותם הם מלווים.

בשונה מהחששות שלי והתהיות איך זה יעבוד בפועל ואיך ארגיש, זו הייתה חוויה מעצימה מאוד. לא הייתי "זו שעוזרת לבעלי מוגבלות" אלא זו שמלווה עיוורים ובאותה נשימה גם מקריאה להם טקסטים אישיים שלה ושומעת טקסטים אישיים שלהם. לכל אחד הייתה הזכות לבקר את האחר ולהגיב על כתיבה אינטימית ובוסרית. כולם היו שווים.

המפגש הראשון היה מורכב. למרות ההצהרה שאהיה חלק פעיל, עדיין לא הכרתי אף אחד ולא ידעתי מה באמת המקום שלי שם. כולם הכירו את כולם ומכורח הנסיבות לא ראו אותי וגם לא הכירו. עד שהתחיל המפגש היה לי זמן להציף את כל הדעות הקדומות שלי ולהכניס באוטומט כל אחד ואחת לאיזו תבנית מוכרת.

כשעשינו סבב היכרות ושמעתי מי הם האנשים, מה הם עושים וגם כיצד התעוורו, התבניות בהן סידרתי את כולם בראש החלו להיסדק. הסדקים נבקעו מהר מאוד ובמפגש השני דברים כבר נראו אחרת לגמרי.

התחלתי לעכל כמה בעיות קיימות בסיטואציות שנתפסות עבורי פשוטות ומובנות מאליהן. נייזר מוליכה שניים ממשתתפי הסדנה(צילום: באדיבות המצולמים, טובית נייזר)

בתום אותו מפגש ליוויתי כמה מהמשתתפים אל תחנת האוטובוס הקרובה. מרוב לחץ, ולמרות שאני גרה בשכונה בה נמצאת הספרייה, הצלחתי לבחור לנו את הנתיב הכי ארוך ומבולבל וכתוצאה חיכינו בתחנה זמן ממושך מאוד.

כשהאוטובוס הגיע פצחתי בוויכוח קולני עם הנהג שעצר רחוק מדי מהמדרכה. בזמן שהתווכחנו, אחד הגברים שליוויתי מעד, כי חסמתי לו את הדרך. הנהג משום מה ראה בזה תזמון טוב להמשיך את הוויכוח. באותו ערב התחלתי לעכל כמה בעיות קיימות בסיטואציות שנתפסות עבורי פשוטות ומובנות מאליהן.

דוגמה רעה לכלבי נחייה

בפעמים הבאות הגעתי חצי שעה לפני תחילת המפגש, על מנת לפגוש כמה משתתפים כבר בתחנה בה ירדו. לקח לי הרבה זמן כדי להבין מה הדרך הנכונה ללוות אדם עם לקות ראייה, ואני עדיין רחוקה מלהיות מקצועית בליווי כזה: פעם אחת הובלתי שלושה משתתפים בדרך הכי נוראה שיש. הם עמדו מסביבי כך שזה השאיר לי אפס סיכוי להזהיר אותם מפני מדרגות ועצמים. כשאחד מהם מעד זה הוביל לבלגן שלם.

בהזדמנות אחרת התרגשתי מאוד לפגוש את דרור, אחד המשתתפים שהפך לחבר, כשהוא הגיע מולי עם כלבת הנחייה שלו לין. קראתי לעברם ולין התרגשה גם היא ורצה לעברי תוך שהיא גוררת אחריה את דרור בין מכוניות חונות. ללמד כלב נחייה דרך שגויה זו דוגמה ממש גרועה.

ראיתי איך אנשים מגיבים כשהם רואים אדם עם מקל או כלב נחייה(צילום: ShutterStock)

המפגשים האלו בדרכים, לפני ואחרי הסדנאות, היו שיעור מאלף בנקודת מבט שונה בתכלית מזו שיש לי ביומיום. ראיתי כמה קשה להסתדר במרחב הציבורי. ראיתי גם איך אנשים מגיבים כשהם רואים אדם עם מקל או כלב נחייה. לפעמים זה הכעיס אותי ממש. פעמים אחרות בחרתי פשוט ליהנות מהזכות הזאת שקיבלתי, ללמוד ממקור ראשון על סיטואציה שונה, ולא במסגרת של הרצאה או פורמט מנותק.

דרור לדוגמה סיפר לי כחבר על החוויות שלו וזה הפך את הלמידה הזאת וההבנה לחוויה זכירה מאוד. הוא סיפר לי כיצד באחת הפעמים שטייל עם בתו בתל אביב הוא שמע אישה זרה אומרת "איזה מסכן". הוא מיד שאל את בתו מה קרה ומה פספס, רק כדי להבין שה"מסכן" שהיא דיברה עליו זה הוא עצמו. זה צבט לי ממש, אבל מהיכרותי איתו ועם שלל ההישגים שלו בחיים הסכמתי איתו לגמרי כשאמר שאותה אישה היא המסכנה האמיתית בסיפור.

אהבתי שבמהלך המפגשים היו הרבה יציאות מאוד לא פוליטיקלי-קורקטיות ובדיחות מעולות שרק לעיוורים (ואולי עצם בחירת המילה פה אינה פוליטיקלי-קורקטית) מותר לספר. בתחילת כל מפגש הצעתי להכין שתייה למי שרצה. באחת הפעמים העיר אחד המשתתפים שהעובדה שהוא עיוור לא אומרת שהוא לא יכול להבחין בין קפה טוב לרע (שכחתי לחמם את המים). שבירת הרצינות הזאת והאפשרות להיות חלק מההומור, ולעתים גם נושא הבדיחה, הפכה את האווירה למשוחררת, מצחיקה וכיפית.

להחזיק ידיים ולאחוז כתף

במהלך סדנת הכתיבה הייחודית הזאת זכיתי בהצצה לטקסטים אינטימיים, שמעתי אותם ממקור ראשון ולקחתי חלק במשוב ובפיתוח שלהם. בכיתי כשהקשבתי לחלק מהטקסטים ואפילו כשניסיתי להחביא את זה האחרים ידעו והרגישו. כתבתי בעצמי והקראתי חלק מהטקסטים שלי והייתי בת-מזל לשמוע את התובנות של האחרים. החזקתי ידיים של משתתפים והם אחזו בכתף שלי כשליוויתי אותם לתחנה.

למדתי שליווי עיוורים דורש לשים את עצמך בנעליים שלהם. צריך להוביל בדרך שלהם מה שאומר לראות היכן הם דורכים ולהזהיר אותם ממפגעים מספיק זמן מראש. אם הם מלווים בידי כלב כדאי מאוד להוות דוגמה טובה כי הם מובילים את הבעלים שלהם בדיוק באותו מסלול.

בנוסף, התמודדתי עם הכרה מפחידה - רוב משתתפי הסדנה איבדו את הראייה שלהם כמבוגרים ולא נולדו עיוורים. זה יכול לקרות לכל אחד בכל זמן ובלי סיבה נראית לעין. למרות זאת, כל האנשים שהכרתי בסדנה חיים חיים מלאים ביותר.

הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה מזמינה כעת את הציבור הרחב לקחת חלק פעיל בסדנאות הכתיבה לצד מנויי הספרייה. לפרטים על "המסלול החברתי".

ה-6/6 הוא יום המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה.

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת שותפה של אייסברייקס, סטארטאפ המספק טכנולוגיה לגביית חובות

  • עיוורון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully