מתי לריב עם הילדים, ומתי עדיף פשוט לוותר להם?

גידול ילדים, יודע כל הורה עייף, מהווה כר נרחב לעימותים, מחלוקות, מריבות וויכוחים בין ההורה לילד. הילד רוצה משהו, ההורה רוצה משהו אחר - ובום! מתלקח וויכוח. בוויכוח כזה לעיתים קרובות ההורה מנסה להוביל את הילד בדרכו, הילד מתנגד ושואל "אבל למה?" עשרות פעמים, וההורה חש מותש ואבוד. "כי ככה אמרתי" כבר לא תופס על הדור הזה של ילדים, ואחרי 50 "אבל למה" ההורה חש רצון עמוק להתפנות מהזירה. ובכל זאת, הרי יש דברים ששווה שנתעקש עליהם, לא? הרי אי אפשר לתת לילדים לגדל את עצמם ולהחליט על הכל לפי רצונם. אז איך נדע מתי שווה להתעקש על משהו עם ילדינו ולהסתכן בלופים אין סופיים של "אבל למה", ומתי כדאי לוותר ולתת לילד לעשות כרצונו?

עוד בהורה מלווה:
10 כללים שיעזרו לכם להיות הורים טובים יותר
גמילה מחיתולים: זה כל מה שאתם צריכים לדעת
למה לילדים כל כך קשה עם שינויים בגן, ואיך לעזור להם

אין ספק שתפקידנו ההורי הוא להיות מחנכים, להקנות לילדים שלנו ערכים, מוסר, כללי עשה ואל תעשה, ולהתוות את דרך ההתנהלות המוסרית והאנושית שלהם בעולם. יש תקופות בחייהם שהמוסר, המצפון ורגש האמפתיה עדיין לא מפותחים מספיק ועלינו לשמש שוטרים חיצוניים, שמכתיבים להם מה מותר ומה אסור, עד שהשוטר החיצוני הזה יופנם פנימה אל תוכם. אולם האם עלינו להתווכח איתם על כל דבר? והאם, כשהתחלנו ויכוח, נכון הוא לוותר ולהודיע להם שהם צודקים או שעלינו לדבוק בעמדתנו בכל מחיר?

יש שלושה פרמטרים מרכזיים שלפיהם עלינו להחליט שכאן מקומנו לצעוד קדימה ולהגיד את דעתנו ואף לעמוד עליה ולהתווכח עליה עם ילדינו: האם מדובר על נושאי בריאות, בטיחות או מוסר והתחשבות באחר.

כדי לדעת האם עלינו להתווכח עם ילדינו, עלינו לשאול את עצמנו מדוע אנחנו בוויכוח הזה בכלל? אם התשובה קשורה בנושאי בריאות, בטיחות או מוסר והתחשבות באחר של ילדינו, הרי זה חשוב שנמשיך להיות מעורבים בוויכוח. לדוגמה, הילד שלנו רוצה לרכב על אופניים ומתפתח ביננו ויכוח בנוגע לחבישת קסדה. ברור שמדובר פה בבטיחות הילד ובבריאותו ולכן חשוב שנשהה בוויכוח הזה ונתעקש עליו.

בפועל מה שקורה לא פעם הוא שאנחנו מסתבכים בריבים ובוויכוחים עם ילדינו, שאין להם קשר לשלושת הפרמטרים האלו, והם נובעים בעיקר מהרצון שלנו להיות צודקים, לכפות את רצוננו על הילדים ולנצח. אם אנחנו שואלים את עצמנו באמצע הוויכוח "על מה ולמה אני מתווכח פה" והתשובה היא "כי ככה אני רוצה שזה יעשה" או "כי ככה אמרתי וזהו" - אנחנו נמצאים בוויכוח מיותר, עקר וכזה שלמעשה הפסדנו בו כבר ברגע שנכנסנו אליו.

"כי ככה אמרתי" שייך לדור אחר, לדור שבו אנחנו גדלנו והורינו היו עבורנו סמכות ראשית, מרכזית ובלתי מעורערת, רצונם היה צריך להיות רצוננו וההתנהלות ההורית הייתה דומיננטית ולעיתים קרובות נוקשה כלפי הילדים. זה לא מתאים לילדים של היום. אפשר להצטער על זה, להתייפח על גלי הנוסטלגיה של "איך היה פעם", ואיך "ילדים היו ממושמעים ועשו מה שהוריהם אמרו להם" אבל זה העולם, אלו הילדים שלנו ועלינו לזכור, שרובנו רצינו לשנות, להתרחק מההורות המשתלטת של הורינו ולהיות לילדינו הורים אחרים - קרובים יותר, קשובים יותר ומכוונים יותר אל רצונותיהם וצרכיהם.

אם כך, בוויכוח עם ילדינו, עלינו לבדוק האם מה שמנחה אותנו הוא שלומם, בריאותם או ערכי מוסר והתחשבות באחר, או שמא זה הצורך שלנו להיות צודקים ובעלי המילה האחרונה. אך מה קורה אם זיהינו, שאנו בוויכוח הלא נכון, מהמניעים הלא נכונים, ואנו רוצים לסגת, להתחרט. האם זה אפשרי בכלל, או שזה מחליש את מעמדנו כהורים?

בהנחה שהורה לא "נשבר" בגלל היללות או ההשתטחות על הרצפה של הילד אלא בוחר לעצור את הוויכוח ולשנות את כיוונו, בעיניי אין שום בעיה בלעצור ולהגיד לילד ששינינו את דעתנו ושאנו חושבים כעת שהוא צודק. חשבו כמה מעצים יכול להיות הדבר עבורו ואיזו למידה משמעותית זו יכולה להיות עבורו לחיים. היכולת לנהל ויכוח עם מישהו שמשמעותי לו, לדעת על עצמו שהוא, האחר ומערכת היחסים ביניהם לא מתמוטטים כתוצאה מכך, ושאפשר לעמוד על שלך ולפעמים אף לשנות דעה של האחר באופן מנומק, רציונאלי, ובוגר. כל אלו הן מיומנויות חשובות ביותר להתנהלותו בעולם.

אפשר אפילו לשבח את הילד, להגיד לו כמה יפה ורהוט הוא ניסח את דעתו ואת עמדותיו ושבזכותו אתם מסתכלים על הנושא באופן אחר ובצורת חשיבה שונה. אפשר אפילו להודות לו, על שנתן לכם את האפשרות לשנות את נקודת המבט שלכם. תחושת הגאווה והערך העצמי שהילד יחוש תבטיח, שהרבה אחרי שהוויכוח הטיפשי הזה יימוג, תישאר בתוכו חוויה משמעותית של למידה והתקדמות ושבוויכוחים הבאים שלו אתכם הוא ינסה מאמצים משמעותיים להיות רהוט וממוקד מולכם.