איך הטראומה הלאומית מעלה את החרדות היומיומיות שלנו?

לפני כ-160 שנה כתבה הסופרת הבריטית מרי אן אוונס (המוכרת בשם העט המבלבל ג'ורג' אליוט) ש"המתים אינם מתים עד שאנחנו שוכחים אותם". יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות איבה וטרור הוא יום שמוקדש באופן אקטיבי וקולקטיבי לזיכרון הנופלים. יום שבו הזיכרון שלנו, האישי והלאומי, מוקדש באופן בלעדי לדבר אחד - שלא נשכח אותם. הזיכרונות שלנו הם חלק משמעותי ממי שאנחנו. יש מי שיגידו שהזיכרון שלנו הוא למעשה מי שאנחנו, שהוא הכלי שבאמצעותו אנחנו תופסים את הקיום ונאחזים בו, ושהוא הבסיס לעיבוד החוויות שלנו בהווה, כי מי נהיה ללא הזיכרונות שלנו?

עוד בנושא:
איך מסבירים את יום הזיכרון לילדים?
בין האישי לקולקטיבי: של מי הזיכרון הזה?

העיסוק בזיכרון מעלה פרדוקס שמתחדד כשאנחנו חושבים עליו בהקשר של יקרים לנו שאינם נמצאים עוד - מצד אחד הזיכרון הוא הכלי היחיד שמאפשר לנו גישה אליהם, הוא הדבר היחיד שבאמצעותו הם יכולים להמשיך להיות חלק מהקיום שלנו ואנחנו פועלים באופן אקטיבי לשימור הזיכרון הזה. מצד שני, אותו זיכרון בדיוק יכול להציף תחושות קשות של התמודדות של אובדן וחוסר אונים. למעשה, שני הדברים קורים בו זמנית, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו נעים במטוטלת אכזרית בין זיכרון נעים לעצבות נוראית.

פרדוקס הזיכרון הזה מתחדד עוד יותר ומגיע לשיא בימים שלפני יום הזיכרון. במשך רוב ימות השנה, אנחנו מוצאים את היכולת לאזן בין שני קצוות המטוטלת הזו ולשמור על איזון של חיים מלאים בצל הזיכרון, בעיקר הודות ליכולת שלנו להדחיק את המוות. אולם בימים שלפני יום הזיכרון, ובטח שביום הזיכרון עצמו, היכולת הזו נפגעת עד שהיא כמעט ולא קיימת משום שבכל מקום אליו נפנה את הראש תהיה תזכורת לאובדן ולמוות כחלק מזיכרון אקטיבי. זו הסיבה לכך שבימים שסביב יום הזיכרון חלה עליה משמעותית במספר הפניות לתמיכה נפשית בעיקר סביב נושאים הקשורים באופן ישיר ליום הזיכרון כמו שכול, אובדן ואבל. בנוסף, חלה עליה בפניות גם בנושאים "של החיים" שאינם נראים קשורים באופן ישיר ליום הזה כמו למשל קונפליקטים זוגיים, בעבודה וכדומה, עליה המדגישה את ידם הארוכה וההשפעה העמוקה והלא תמיד מודעת של אובדן וטראומה. חוסר היכולת לברוח מהנושאים האלו מעורר ומעצים פגיעות מהעבר ועלול לעורר חרדה בקשר להווה ולעתיד, אך פוגע גם במי שלא חוו בעצמם פגיעה כזו ואובדן, ועלול לעורר חרדה שמא זה יקרה גם להם.

הימים האלה יכולים לעורר ולהציף תהליכים ורגשות שברוב ימות השנה אנחנו מצליחים להתמודד איתם טוב יותר כמו תחושת אובדן, משברים וטראומות ותחושות קשות של בדידות ומצוקה. האירועים הטראומטיים משאירים את סימניהם עמוק יותר ממה שאנחנו חושבים ואנשים שחוו אותם עלולים לחוות עליה בסימפטומים פוסט טראומטיים כגון חרדה מוגברת, דריכות וערנות מוגברות, קשיי שינה וסיוטים, תחושה של חוסר שליטה, זיכרונות חוזרים וחודרניים, אשמת ניצולים, התנהגות המנעותית ועוד. בנוסף, ישנה גם פתיחה מחדש של תהליכי התמודדות עם אובדן ואבל. חשוב לזכור שאין דרך אחת להתאבל ולהתמודד עם אובדן של אדם יקר וקרוב, ושכל התגובות - גם אלה הקיצוניות ביותר - הן לגיטימיות.

לצד התחושות והרגשות הכואבים שמתעוררים לקראת יום הזיכרון, הוא גם מאפשר לנו להביע את הכאב באופן שונה משאר ימות השנה. מדובר ביום שבו ישנה לגיטימיות פומבית, שלעיתים נראה שחסרה במשך השנה, להביע את הצער, הכאב ותחושות האובדן. קיימת סולידריות חברתית שיכולה לסייע למי שמתמודדים עם הקשיים ולספק להם תחושת שייכות ותחושת הכרה באובדן שחוו וברגשות שלהם. להזדהות קולקטיבית שכזו השפעה רבה על אופן ההתמודדות.

- קודם כל זכרו, כל תחושה וכל רגש הם לגיטימיים, ולכל אחד דרך משלו להתמודד עם שכול ואובדן. אל תשפטו ואל תעבירו ביקורת. היו שם עם האדם ונסו לתת לו את ההרגשה שהוא אינו לבד ושהוא מובן. תנו מקום לעוצמות השונות של התחושות ונרמלו אותן.

- עודדו להרחבת מעגלי התמיכה האפשריים. חלק מהקושי הוא תחושת הבדידות והלבד במצב, ותמיכה רחבה יותר (למשל דרך אחרים משמעותיים קרובים ואנשים שחוו דברים דומים) יכולה להקל על התחושה הזו.

- עוצמת הכאב הרגשי קטנה כאשר התחושות הקשות זוכות לביטוי ולכן כדאי לעודד להביע את הרגשות והמחשבות. זה יכול להתבצע באמצעות שיחה או כתיבה שלהן, וגם באמצעות ציור או דרכי יצירה אחרות.
-
- מבלי להיות שיפוטיים, נסו לעודד התמודדות עם המצב בהווה וקבלה של החולשות וגם של הכוחות הקיימים.

- אם אתם זקוקים לסיוע משמעותי ועמוק יותר, אפשר וכדאי לפנות לאיש או אשת מקצוע.