נושאים חמים

בין האישי לקולקטיבי: של מי הזיכרון הזה?

אין ישראלי שלא מכיר את המתח שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. עבור המשפחות השכולות מדובר במצב קשה בהרבה. לא רק בגלל המעבר החד, אלא גם משום שהזיכרון הלאומי נוגס בזיכרון הפרטי שלהם את יקיריהם

שוק מחנה יהודה בזמן הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. 11 במאי 2016 (נועם מושקוביץ)
אקט לאומי. אנשים עומדים בצפירה בשוק מחנה יהודה (צילום: נועם מושקוביץ)

אחד מקטעי הקריאה הנפוצים ביותר בטקסי יום הזיכרון הוא קינת דוד, זו שנכתבה אי שם, הרבה לפני ששרנו בכיכר והדלקנו נרות ולפני שמישהו חשב על צפירה שתעצור את הכל לרגע אחד. שיר, אם תרצו, שכתב דוד לחברו האהוב, אבל גם לגדולי הלוחמים של תקופתו. שיר שנפתח בשאלה שהדהודה נשמע עד היום בבתי הקברות ובהספדים – "איך נפלו גיבורים?", ומסתיים באמירה האישית: "צר לי עליך, אחי יהונתן נעמת לי מאוד; נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".

הפער בין הפתיחה לסיום משקף אולי את המתח הקיים בין הזיכרון האישי לקולקטיבי, בין חווית האובדן הפרטית ללאומית, בין תפקידיו של המת ושייכותו – האם היה לוחם של המדינה, בן/בת, או חבר/ה? מתח שעבור רבים מורגש במיוחד דווקא ביום הזיכרון.

יום הזיכרון מוגדר בחוק כיום אבל לאומי, ולא סתם נקבע יום לפני יום העצמאות – שגם הוא קבוע בחוק, אך כיום חג. הצימוד בין שני הימים האלו וקביעתם כימים לאומיים הופך את הזיכרון לאקט לאומי, קולקטיבי, קושר אותו קשר הדוק למדינה וכאילו מפקיע אותו מהפרט, שכן אובדן ושכול הן מהחוויות האישיות ביותר שיש.

טקס התייחדות לזכר נופלי חיל האוויר, הר הטייסים, ירושלים. 11 במאי 2016 (ראובן קסטרו)
לאומי ואישי. טקס התייחדות לטייסי חיל האוויר (צילום: רובי קסטרו\9

עבור אלו הזוכרים – וישראל היא ביצה קטנה מאוד ומרושתת שבה כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו מהנופלים או את משפחתו – הזיכרון הוא אישי, יומיומי, הוא אקט מתמשך ולא יום בודד בשנה. לא זה המקום להיכנס לסיבות קיומו (המוצדקות) של יום הזיכרון, אבל זה זמן טוב לבחון את הקושי שהוא מציב ורוב האנשים אולי לא חושבים עליו.

בין האישי לציבורי

מטופל שהוא אח שכול סיפר לי פעם שיום הזיכרון הוא אחד הימים השנואים עליו ביותר. לא בגלל שהוא מציף את הזיכרון, אלא בגלל שהוא גונב אותו. "אח שלי הוא אח שלי, לא של אף אחד אחר, ואני לא צריך אף אחד שיגיד לי מתי ואיך לזכור אותו". בחוויה דומה שיתף אותי חבר שאיבד חבר לצוות במהלך מלחמת לבנון השנייה – גם הוא שונא את יום הזיכרון, וגם במקרה הזה לא בגלל הצפת הזיכרון והגעגוע, אלא כי הוא חייב ללכת לטקס ממלכתי ומרגיש שזה נכפה עליו, כי יום הזיכרון הוא בסביבות מאי וזה קרה בכלל ביולי.

שני הסיפורים האלה משקפים את הקושי – השקוף לעיתים – דווקא של חלק מהאנשים הקרובים ביותר לאלה שלזכרם נקבע היום הזה, ומטשטשים את הגבול בין האישי לציבורי. הסיבה לכך היא שתהליכי אבל, זיכרון והנצחה הם תהליכים אישיים. לכל אחד מאיתנו יש דרכים אחרות לזכור את המת ולעבד את האבל, וכולן לגיטימיות. לכל משפחה (ולכל אחד בתוכה) ולכל חבר יש דרך משלהם לחוות ולעבד אסון נורא שכזה כמו אובדן של אדם קרוב במלחמה או באירוע טרור, ולקטלג אותן כבריאות או פתולוגיות, טבעיות או לקויות זו טעות. אחד מהרבדים בו מתרחש העיבוד של האובדן הוא קוגניטיבי – וזה הזיכרון.

בית העלמין הצבאי בנחלת יצחק ערב יום הזיכרון 2016 (ראובן קסטרו)
זיכרון הוא גם פעולה אקטיבית (צילום: ראובן קסטרו)

לאחר אובדן נוראי שכזה כל מה שנותר מהאדם שחייו נקטעו הוא הזיכרונות שלנו. חפצים שהיו שלו, דברים שאמר וכתב, כל אלה הופכים למעשה ל"נושאי זיכרון" וכאילו קופאים בזמן. אבל ניתן להתייחס לזיכרון כאל פעולה אקטיבית, תהליך של הבניה ובניה מחדש של החוויות שלנו, בניסיון ליצור המשכיות ולמצוא משמעות.

כל אחד עובר את התהליך הזה בדרכו שלו ובזמנו שלו, וכל אחד מוצא לעצמו את האופן והזמן המיטבי עבורו לזכור את מי שנפל. מנקודת מבט כזו, ניתן להבין טוב יותר כיצד יום הזיכרון עשוי להתערב בתהליך האישי מכיוון שיש בו משהו שאומר "היום אתה צריך לזכור ולכבד, גם אם זה לא מתאים לאופן שבו בחרת לעשות את זה". יש ביום הזה משהו מאחד, אך בו בזמן, עבור רבים, משהו שגם לוקח מהם את הזיכרון האישי.