מדעי ההתנהגות

מסע לתוך הראש

איך אפשר לפחד פחות מהמוות?

פחד מפני המוות הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, ואצל חלק מהאנשים הוא עלול להיות נטל רציני. הפסיכותרפיסט אור יניר מסביר איך מתמודדים עם הפחד הזה, ואיך הוא קשור לטקסים שכמעט כולנו מנהלים מדי יום

אור יניר
הדבר היחיד הוודאי בחיים (צילום: shutterstock)

מהרגע שאנחנו נולדים, ישנו רק דבר אחד בטוח - שיום אחד נמות, ומרגע שאנחנו מבינים את זה, הידיעה הזו מעוררת בנו חרדה. יש שיכנו אותה "חרדת מוות" ויש מי שיטען שמדובר באם כל החרדות - היא זו שנמצאת, בצורה כזו או אחרת, מאחורי כל פחד אנושי. מוות הוא אחת מארבע התמות המרכזיות בפילוסופיה ופסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, ואין איש טיפול שלא נתקל בחרדה הזו בקליניקה. כפי שניסח זאת אחד הפסיכיאטרים המשפיעים ביותר בעשורים האחרונים ארווין יאלום - "על קיומנו מאפילה בלי הרף הידיעה שנגדל, נפרח, ובאורח בלתי נמנע ניבול ונמות" (מתוך: להביט בשמש).

עוד במדעי ההתנהגות:
נפרדנו כך: איך תדעו שזה הזמן לעזוב טיפול
איך לבחור מטפל בצורה הטובה ביותר?
כך היכולת להרגיש אמפתיה עלולה לפגוע בנו

בהתחשב בעובדה שכולנו נמות יום אחד, ואף אחד מאיתנו לא יודע מתי ואיך זה יקרה, פחד מפני המוות הוא לא רק טבעי, הוא גם חלק בלתי נמנע מהחיים.

בעוד שרובנו לא מושפעים מכך באופן ישיר בחיי היום יום שלנו, עבור רבים הפחד מפני המוות מהווה הפרעה משמעותית - גם אם הוא מסווה את עצמו היטב - כאשר מנגנוני הגנה הופכים ללא אדפטיביים ומובילים למחשבות והתנהגויות הפוגעות בחיים היומיום. עבור לא מעט אנשים התמודדות עם גורמי סטרס גדולים מדי היא בלתי אפשרית, ובכדי לא להתפרק בעצמם הם מפרקים את איום המוות לאיומים קטנים יותר שאיתם ניתן להתמודד - למשל פחד מעכבישים או חיידקים. זה נשמע הגיוני יותר כשבוחנים את הסימפטומים של הפרעות הקשורות בחרדה ורואים שהרבה מהם קשורים למוות. היא יכולה להתבטא בהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) למשל, או בהפרעת פאניקה והיפוכונדריה.

עוד באותו נושא

האם אנשים נשארים מודעים לסביבה בדקות שאחרי המוות?

לכתבה המלאה

מנהלים את האימה

אחת התיאוריות המבקשות להסביר כיצד הפחד מפני המוות משפיע על החיים שלנו היא תיאוריה בעלת שם מעט מאיים - Terror Management Theory (TMT). מדובר בתיאוריה מתחום הפסיכולוגיה החברתית שהוצעה לראשונה באמצע שנות ה-80 על ידי ג'ף גרינברג, שלדון סלומון וטום פיסצ'נסקי, ומבוססת על עבודתו של האנתרופולג ארנסט בקר. על פי התיאוריה, מדובר בקונפליקט בלתי נמנע הנובע מאינסטינקט אנושי לשמר את החיים, המתנגש בהבנה אנושית שהם סופיים.

ההבנה שהחיים סופיים הורגת אותנו. חבל תלייה (אילוסטרציה: shutterstock)

הרעיון המרכזי בתיאוריית ניהול האימה הוא שהערכה וזהות עצמית מסייעות לנו בהכחשת המוות (וכך מחלישות את הקונפליקט) על ידי כך שהן נתמכות בידי מערכות תרבותיות המספקות סדר, ערכים וסמלים שהם מעבר למוות. תיאוריית ניהול האימה היא מה שאפשר לאמריקאים ולרוסים להמשיך בחייהם למרות הפחד משואה גרעינית במלחמה הקרה, מה שאפשר לתושבי ניו יורק לצאת מהבית ביום שאחרי מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה ומה שמאפשר לאלפי ישראלים שחיים תחת איום מתמשך לנהל חיים יום יומיים.

אנחנו מנהלים את החרדה מפני המוות בעזרת התמקדות בביצועים וההישגים שלנו ושל מי שחשובים לנו, חלק מצלמים אינסוף תמונות ומעלים אותן לפייסבוק ואינסטגרם כדי ליצור זכרונות ואחרים הולכים לבית כנסת או מאמינים בחיים אחרי המוות. כשאנחנו מקבלים תזכורת קרובה למוות, נניח בלוויה, אנחנו מתנגדים לנוכחות שלו ודוחקים אותו הצידה בעזרת דבר שיש בו חיות - למשל לצאת לריצה. אנחנו משתמשים בהומור, אמונה וקלות דעת ויוצרים חיץ בנינו לבין המוות, משום שכמו אל השמש גם אליו אי אפשר להביט ישירות.

"אנחנו משתמשים בהומור, אמונה וקלות דעת ויוצרים חיץ בנינו לבין המוות, משום שכמו אל השמש גם אליו אי אפשר להביט ישירות"

לחשוב על המוות יותר, לא פחות

הפרעות שמאחוריהן נמצא הפחד מפני המוות מאופיינות בחוסר יכולת להיות בכאן ועכשיו, קושי מהותי להתרכז בהווה ולא לחשוב על העתיד ועל הדרך היחידה בה יגמר. אנחנו משתפרים ביכולת להעריך את ההווה ככל שאנחנו מתבגרים - במחקר מטא-אנליזה נמצא שפחד מפני המוות מתגבר במחצית הראשונה של החיים, אך נסוג ומתייצב ברמה שניתן להתמודד איתה בגילאים 61-87.

באופן שנשמע קצת פרדוקסלי, אחד הדברים שיכולים לעזור הוא דווקא להעלות את המוות למודעות ולחשוב עליו, וזה נתמך במספר גדול של מחקרים ופרקטיקות, ובמקום לנסות לברוח ממנו לתת לו מקום. הניסיון לשלוט בבלתי נשלט ולמנוע את הבלתי נמנע, ניסיון שעומד מאחורי מקרים רבים של חרדה, הוא ניסיון עקר שלא רק שאין שום סיכוי שיצליח, הוא הופך בעצמו לכזה שפוגע באיכות החיים.

דבר נוסף שמסייע לחיים טובים יותר אל מול חרדת המוות הוא המושג יצרנות (גנרטיביות), אותו הוריש לנו הפסיכולוג אריק אריקסון - מדובר בשלב מאוחר בתהליך ההתפתחותי שלנו (בסביבות הגילאים 40-65) ובו אנחנו מתמקדים בליצור ולתת דברים, במקום להשיג ולשמור אותם. הרעיון שדברים שיצרנו ישארו בעולם ויוכלו לעבור לדורות הבאים משמש גם הוא כחוצץ מפני החרדה - אם יש נחמה בעובדה המצערת שכולנו נמות, היא שאחרי שזה יקרה העולם יהיה מעט עשיר יותר ממה שהיה לפני שנולדנו. הזמן להעשיר אותו בדברים האלה הוא עכשיו.

"אם יש נחמה בעובדה המצערת שכולנו נמות, היא שאחרי שזה יקרה העולם יהיה מעט עשיר יותר ממה שהיה לפני שנולדנו"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully