פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כיצד פועל הכעס, ולמה זה לאו דווקא רע

      חוקר המוח דין ברנט כתב ספר חדש שמטרתו להכיר לנו טוב יותר את המוח האנושי - איבר מעורר השתאות, אבל לא חף מפגמים. הנה הצצה לפרק שעוסק בכעס שלנו מתוך הספר "המוח הטיפש"

      כעס (ShutterStock)
      "אל תכעיס אותי. אתה לא תאהב אותי כשאני כועס". ידיים מאוגרפות בכעס (אילוסטרציה: shutterstock)

      לברוס באנר יש משפט מחץ מפורסם: "אל תכעיס אותי. אתה לא תאהב אותי כשאני כועס". כשבאנר כועס הוא הופך לענק הירוק, דמות קומיקס מפורסמת שמיליוני בני אדם ברחבי העולם אוהבים. אז ברור לגמרי שמשפט המחץ כוזב.

      וחוץ מזה, מי כן אוהב מישהו כשהוא כועס? נכון, יש אנשים שמבטאים "כעס צדקני" כשהם מזדעקים בעקבות איזו עוולה, וכל מי שמסכים איתם מעודד אותם. אבל בדרך כלל כעס נתפס כדבר שלילי, בעיקר מפני שהוא מוביל להתנהגות לא רציונלית, נרגזת ואף אלימה. אז אם זה כל כך מזיק, למה המוח האנושי נלהב כל כך לייצר כעס גם בתגובה לאירועים שנדמים שוליים כל כך?

      עוד בנושא:
      אל תתנו לו לנהל אתכם: כך תתמודדו עם כעס
      חוקרת ישראלית גילתה למה אנחנו לא מאושרים
      מדעי ההתנהגות: מדור הפסיכולוגיה של וואלה בריאות

      מה זה בדיוק כעס? מצב של עוררות רגשית ופיזיולוגית הנחווה בדרך כלל כאשר איזשהו גבול נפרץ. מישהו מתנגש בכם ברחוב? הגבול הגופני שלכם נפרץ. מישהו לווה מכם כסף ולא מוכן להחזיר? הגבול הכלכלי שלכם נפרץ. מישהו מבטא עמדות פוגעניות במיוחד בעיניכם? הגבול המוסרי שלכם נפרץ. אם ברור שהאדם שפרץ את הגבול שלכם עשה את זה בכוונה, זו פרובוקציה, והיא יוצרת רמות גבוהות עוד יותר של עירור, היינו עוד כעס. זה ההבדל בין להפיל למישהו את כוס המשקה שלך לבין להשליך לו אותה בפנים. לא רק שהגבולות שלנו נפרצו; מישהו עשה את זה בכוונה, כדי להרוויח על חשבוננו. המוח מגיב לטרולים עוד לפני שהאינטרנט הומצא.

      גבר רותח מעצבים (ShutterStock)
      המוח מגיב לטרולים עוד לפני שהאינטרנט הומצא. גבר כועס (אילוסטרציה: shutterstock)

      "תורת הכיול מחדש של הכעס" שפיתחו פסיכולוגים אבולוציוניים, גורסת כי הכעס התפתח כדי להתמודד עם תרחישים מהסוג הזה כמעין מנגנון הגנה עצמית. הכעס הוא דרך לא-מודעת מהירה להגיב לסיטואציה שנפגענו בה. הוא מגדיל את הסיכוי שנטפל בחוסר האיזון שנוצר ומבטיח שימור-עצמי. חשבו על פרימט קדמוני השוקד על ייצור גרזן אבן באמצעות קליפת המוח שהתפתחה זה לא כבר. נדרשים הרבה זמן ומאמץ ליצור את ה"כלים" החדישים הללו, אבל הם מאוד יעילים. ואז, ברגע שהוא סיים את המלאכה, מישהו בא וחוטף לו את הגרזן. פרימט שי?שב בשקט ויהרהר במהותם של קניין ומוסר אולי ייראה חכם יותר, אבל פרימט שיתרגז ויחטיף לגנב מכה בלסת עם אגרופי קוף האדם שלו יזכה בחזרה בכלי שהכין, ויש סיכוי נמוך יותר שמישהו ישוב ויטריד אותו, כך שהמעמד שלו עולה וסיכוייו לזיווג משתפרים.

      או לפחות זאת התיאוריה. לפסיכולוגיה אבולוציונית יש נטייה לפשט דברים מהסוג הזה, וזה כשלעצמו מכעיס הרבה אנשים.

      מרכת לזיהוי איומים של המוח

      מבחינה נוירולוגית גרידא, כעס הוא בדרך כלל תגובה לאיום, ול"מערכת זיהוי האיומים" יש קשר חזק לכעס. האמיגדלה, ההיפוקמפוס והחומר האפור המרכזי, כולם אזורים במוח התיכון האחראים בעיקר לעיבוד בסיסי של מידע חושי, מהווים יחד את מערכת זיהוי האיומים שלנו, ולכולם תפקיד בעירור כעס. אולם המוח האנושי, כפי שכבר ראינו, משתמש ללא הרף במערכת זיהוי האיומים כדי לנווט את דרכו בעולם המודרני, ולדעתו, כאשר העמיתים שלנו צוחקים עלינו כי מישהו מחקה אותנו באופן לא מחמיא, מדובר ב"א?יום". אין כאן שום פגיעה גופנית, אבל המוניטין שלנו והמעמד החברתי שלנו בסכנה. כתוצאה מכך אנחנו כועסים.

      מחקרי דימות מוחי, כמו אלה שעורכים צ'רלס קרוור (Carver) ואדי הרמון-ג'ונס (Harmon-Jones), מראים שנבדקים שמכעיסים אותם מציגים רמות גבוהות של פעילות בקליפת המוח הארובתית-מצחית, אזור הנקשר בדרך כלל לוויסות רגשות ולהתנהגות מוכוונת מטרה. זאת אומרת שכאשר המוח רוצה שמשהו יקרה, הוא יוצר או מעודד התנהגות שתגרום לדבר הזה לקרות, בדרך כלל באמצעות הפעלת הרגשות שלנו. במקרה של כעס, משהו קורה, המוח שלנו חווה אותו, מחליט שהוא ממש לא מרוצה מהסיפור ומייצר רגש (כעס) כדי שנגיב ונתמודד עם העניין ביעילות.

      וכאן הדברים נעשים מעניינים יותר. כעס נתפס כדבר הרסני ולא רציונלי, שלילי ומזיק. אבל מסתבר שלפעמים כעס הוא מועיל ורצוי. חרדה ואיומים (מכל מיני סוגים) יוצרים דחק, וזאת בעיה גדולה, בעיקר מפני שדחק מעורר שחרור של ההורמון קורטיזול המוביל להשלכות פיזיולוגיות לא נעימות שבגינן הדחק כה מזיק. אבל מחקרים רבים, כמו המחקר של מיגל קזן (Kazen) ועמיתיו מאוניברסיטת אוסנברוק, מראים שכאשר אנחנו חווים כעס רמות הקורטיזול בדם יורדות, והנזק הפוטנציאלי של הדחק פוחת.

      סריקת מוח (אתר רשמי , PLOS ONE)
      כעס מגביר את הפעילות במערכת באונה השמאלית. סריקות מוח

      אחד ההסברים לכך על פי המחקרים הוא שכעס גורם לפעילות מוגברת באונה השמאלית של המוח, בפיתול החגורה הקדמי באמצע המוח וכן בקליפה המצחית. האזורים הללו קשורים ליצירת הנעה (מוטיבציה) והתנהגות ה?ג?בית. הם מצויים בשתי אונות המוח, אבל בכל צד הם עושים משהו אחר; באונה הימנית הם מייצרים תגובות שליליות לדברים לא נעימים, כגון הימנעות או נסיגה, ובאונה השמאלית הם מייצרים התנהגות חיובית ופעילה של התקרבות.

      במילים פשוטות, כאשר מערכת ההנעה שלנו מזהה איום או בעיה, הצד הימני אומר: "לא, צריך להתרחק, זה מסוכן, בואו לא נחמיר את המצב!" וכתוצאה מכך אנחנו נרתעים או מתחבאים. הצד השמאלי אומר: "לא, אני לא מסכים לזה, אנחנו מוכרחים להתמודד עם זה," ואז הוא מפשיל שרוולים מטפוריים ומסתער. השטן והמלאך המטפוריים שיושבים על כתפינו מצויים למעשה בתוך ראשנו.

      לשחרר את הכעס

      בקרב אנשים בעלי אישיות מוחצנת יותר וביטחון עצמי, הצד השמאלי ככל הנראה דומיננטי יותר, ואילו בקרב טיפוסים נוירוטיים ומופנמים סביר להניח שזהו הצד הימני. אבל השפעתו של הצד הימני אינה מובילה לנקיטת צעדים כלשהם בעניין האיומים, כך שהם ממשיכים להלך עלינו אימים ולעורר חרדה ודחק. על פי הנתונים שיש בידינו, נראה כי כעס מגביר את הפעילות במערכת באונה השמאלית, מה שיכול לעודד אותנו לפעול, ולמשל לדחוף אדם מהוסס מקצה המקפצה. בד בבד, הורדת רמת הקורטיזול מגבילה את תגובת החרדה שעשויה לגרום לאנשים "לקפוא". בסופו של דבר, ההתמודדות עם המצב מעורר הדחק מוריד את רמת הקורטיזול עוד יותר. בדומה לכך, הודגם כי כעס מקדם חשיבה אופטימית יותר, מפני שבמקום לפחד מפני התרחיש הפוטנציאלי הגרוע ביותר, הוא מעודד אותנו לחשוב שאנחנו יכולים לפתור כל בעיה (גם אם זה לא נכון), והא?יום מצטמק.

      מחקרים מראים גם כי כעס נראה לעין עוזר במשא ומתן, אפילו אם שני הצדדים מביעים אותו, מכיוון שבמצב הזה יש הנעה חזקה יותר להגיע לפתרון, אופטימיות רבה יותר בדבר התוצאה, וכל צד מניח שהצד האחר מדבר בכנות. כל הממצאים הללו מנוגדים לתפיסה שלפיה צריך להפנים את הכעס, ותחת זאת מעודדים אותנו לשחרר אותו כדי לצמצם את הדחק ולקדם עניינים.

      לואיס סוארס שחקן ברצלונה כועס (רויטרס)
      לספור עד עשר? שחקן ברצלונה לואיס סוארס כועס (צילום: רויטרס)

      אבל כמו יתר הדברים, הכעס אינו פשוט כל כך. אחרי הכול, מקורו במוח. פיתחנו דרכים רבות לדכא את תגובת הכעס. האסטרטגיות הקלאסיות של "לספור עד עשר" או "לנשום עמוק לפני שמגיבים" נשמעות הגיוניות כשחושבים עד כמה תגובת הכעס מהירה ועוצמתית.

      הקליפה הארובתית-מצחית הפעילה מאוד בזמן חוויה של כעס, מעורבת בוויסות רגשות והתנהגות. באופן ספציפי יותר היא מווסתת ומסננת את ההשפעה של הרגש על ההתנהגות, ומצננת או חוסמת את הדחפים החזקים ו/או הפרימיטיביים יותר שלנו. כאשר סביר להניח שרגש עז עתיד לגרום לנו להתנהג באופן מסוכן, הקליפה הארובתית-מצחית מתערבת ומשמשת כפתח הניקוז העליון של אמבטיה עם ברז דולף; היא לא פותרת את הבעיה, אבל היא מונעת החמרה.

      התחושה הגופנית המידית של הכעס אינה תמיד כל הסיפור כולו. לפעמים דברים שמרגיזים אותנו ממשיכים לבעבע בקרבנו במשך שעות או ימים, ואפילו שבועות. מערכת זיהוי האיומים הראשונית אשר מעוררת את הכעס קשורה להיפוקמפוס ולאמיגדלה, אזורים המעורבים ביצירת זיכרונות חיים וטעונים מבחינה רגשית, כך שהאירוע מעורר הכעס יכול להמשיך לפעם בזיכרון, ואנחנו יכולים "להיתקע" עליו ולהריץ אותו שוב ושוב בראשנו. נבדקים המריצים שוב ושוב משהו מכעיס בראשם מראים פעילות מוגברת בקליפת המוח הקדם-מצחית הצדית, אזור נוסף המעורב בקבלת החלטות, בתכנון תוכניות ובפעולות מנטליות מורכבות אחרות.

      כך מתקבל כעס שאינו שוכך, ואף מצטבר ומתעצם. זה נכון בעיקר לגבי דברים קטנים ומרגיזים שאין לנו מה לעשות איתם. הכעס אולי מעודד את מוחנו להתמודד עם הגורם המרגיז, אבל מה אפשר לעשות אם מכונת הממתקים האוטומטית לא נתנה לנו עודף? או אם מישהו חתך אותנו בצורה מסוכנת בכביש המהיר? או אם בשעה 16:55 הבוסית אומרת לנו שנצטרך להישאר היום עד מאוחר? כל הדברים האלה מעוררים בנו כעס אבל אין לנו שום אפשרות להתמודד איתם, אלא אם כן אנחנו רוצים לבצע ונדליזם / לעשות תאונת דרכים / להיות מפוטרים. וכל הדברים האלה יכולים לקרות לנו באותו יום. אז עכשיו למוח שלנו יש כמה דברים מרגיזים שאפשר להריץ שוב ושוב בראש, ואפס דרכים להתמודד איתם. הצד השמאלי של מערכת התגובה ההתנהגותית שלנו דוחק בנו לעשות משהו, אבל מה כבר אפשר לעשות?

      ואז המלצר מגיש לכם בטעות קפה שחור במקום קפה הפוך, ומבחינתכם זה הקש ששבר את גב הגמל. המלצר האומלל חוטף מכם קיתונות של זעם. זוהי "התקה". כל הכעס הזה מצטבר במוח ואינו יכול לצאת, אז המוח מכוון אותו למטרה המתאימה הראשונה שהוא מוצא, רק כדי לשחרר את הלחץ הקוגניטיבי. זה לא מנחם כלל את האדם שבטעות פרץ את סכר הזעם.

      אז מגיע הפאסיב-אגרסיב

      אם אתם כועסים אבל לא רוצים שיראו זאת עליכם, למוח יש מגוון דרכים לבטא תוקפנות בלי להשתמש באלימות גרידא. אתם יכולים להתנהג באופן "פסיבי-אגרסיבי" ולאמלל את חייו של אדם אחר באמצעות התנהגות שאי-אפשר באמת להתנגד אליה, למשל לא לדבר איתו או לדבר בקרירות אף שבדרך כלל היחסים ביניכם חמים, או להזמין את כל חבריכם המשותפים לאירוע חברתי בלי להזמין גם אותו; ההתנהגויות הללו אינן לגמרי עוינות, אבל הן מעוררות אי-ודאות. האדם האחר נסער או מרגיש לא בנוח אבל הוא אינו בטוח אם אתם כועסים עליו, והמוח האנושי אינו אוהב אמביוולנטיות או אי-ודאות; הם מעיקים עליו. כך האדם האחר נענש בלי שהשתמשתם באלימות או הפרתם מוסכמות חברתיות.

      ההתנהגות הפסיבית-אגרסיבית הזו עובדת כי בני אדם יודעים היטב לזהות מתי מישהו כועס. שפת גוף, הבעת פנים, טון דיבור, הסתערות לכיווננו בחרב שלופה וצרחות; המוח הטיפוסי יודע לזהות את כל הרמזים העדינים הללו ולהגיע למסקנה שיש כאן כעס. היכולת הזאת מועילה מאוד כי אנשים לא אוהבים שאחרים כועסים; זה אומר שהם מהווים א?יום אפשרי, והם עלולים לנהוג בדרכים פוגעניות או לא נעימות. אבל היא גם מגלה לנו שמשהו ממש הרגיז את האדם הזה.

      עטיפת הספר המוח הטיפש (יח"צ , כתר הוצאה לאור)
      עטיפת הספר המוח הטיפש

      דבר חשוב נוסף שצריך לזכור הוא שחוויית הכעס והתגובה לכעס הן שני דברים שונים. אפשר לומר שכולנו מרגישים כעס פחות או יותר באותו אופן, אבל התגובה שלנו לכעס משתנה מאוד מאדם לאדם, וזהו סימן נוסף לסוגי האישיות השונים. התגובה הרגשית המתעוררת בנו כשמישהו מאיים עלינו היא כעס. אם נבחר להגיב באופן שפוגע באדם האחראי תחושתנו, תהיה זו תוקפנות. להשלמת התמונה, אם אנחנו חושבים לפגוע במישהו זוהי עוינות, המרכיב הקוגניטיבי של תוקפנות. תפסתם את השכן שלכם כותב קללה על המכונית שלכם, אז אתם חווים כעס. אתם חושבים לעצמכם, "מתחשק לי לכסח לו את הצורה" - זוהי עוינות. בתגובה, אתם משליכים לב?נה על השמשה הקדמית שלו, וזוהי תוקפנות.

      אז האם אנחנו צריכים לתת לעצמנו לכעוס או לא? אני לא מציע לכם לריב עם עמיתים או להעביר אותם במגרסת הנייר בכל פעם שהם מעצבנים אתכם, אבל תזכרו שכעס אינו תמיד דבר רע. עם זאת, המידתיות חשובה. פעמים רבות צורכיהם של אנשים כועסים מטופלים מהר יותר מצורכיהם של אנשים מנומסים. כלומר, יש כאלה שמבינים שהכעס מועיל להם, ולכן הם כועסים לעתים קרובות יותר. בסופו של דבר המוח לומד לקשר בין כעס תמידי לבין תגמול ומדרבן אותנו להמשיך ולכעוס, כך שיש אנשים שמתרגזים מכל שטות כדי שאחרים ייענו להם, ואז באופן בלתי נמנע הם נהפכים לשפים מפורסמים. האם זה דבר טוב או רע? ההחלטה בידיכם.

      הספר המוח הטיפש מאת דין ברנט יוצא בהוצאת כתר ספרים