פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הילד שלכם לא עצלן, פשוט לא בא לו לעשות את מה שאתם רוצים

      הורים רבים מתוסכלים מהיעדר המוטיבציה של הילדים שלהם, בעיקר סביב בית הספר והלימודים. במקום לכפות עליהם את הלימודים, נסו לפתח אצלם מוטיבציה פנימית. כך תעשו זאת

      ילד שוכב על הספה עם אייפד ואוזניות (ShutterStock)
      לא מתחשק לו לעשות עכשיו שיעורים. ילד שוכב על הספה עם לפטופ ואוזניות (אילוסטרציה: shutterstock)

      אחד הביטויים בהם אני מרבה להיתקל בעבודתי הוא "הילד שלי עצלן". ניגשתי למילון בשביל לראות איך המילה עצלן מוגדרת ומה שמצאתי זה ריבוי הגדרות של אותה התנהגות: אדם שלא מבצע את מטלותיו, כמו עבודה או לימודים; אדם שאין לו חשק או כוח לבצע פעילות, לא חרוץ. וכן הלאה. אבל הדבר המשמעותי ביותר שאנו יודעים על עצלנות, הוא שזו התנהגות שנתפסת כשלילית.

      קשה לחשוב על עצלנות בלי לחשוב על מוטיבציה. מוטיבציה היא למעשה הכוח המניע, האנרגיה שנמצאת מאחורי הרצונות (או אי הרצונות), ההתלהבות שיש בנו לעשות את מה שאנו רוצים לעשות. אם כך, מהו 'חוסר מוטיבציה'? חוסר הרצון של מישהו לעשות את מה שאנו רוצים שהוא יעשה. כן, זה נשמע פשטני – אבל זה השימוש היומיומי שאנו עושים במונח מוטיבציה או היעדר מוטיבציה. במילים אחרות: כשאני אומר שלילד שלי אין מוטיבציה להכין שיעורים – אני בעצם אומר שלא מתחשק לו לעשות את מה שאני רוצה שהוא יעשה.

      עוד בנושא:
      כישורים חברתיים זה משהו שאפשר ללמד בגיל צעיר?
      איך לגרום לילדים להכין שיעורי בית, בלי להכין אותם בעצמכם
      למה אתם מכריחים את הילדים שלכם ללבוש מעיל?

      ילד עושה שיעורי בית (ShutterStock)
      אתם יכולים להכריח אותו ללמוד, אבל עדיף לעזור לו למצוא מוטיבציה פנימית (אילוסטרציה: shutterstock)

      כהורים, אנחנו לא מרבים לעסוק בסיבות לחוסר הרצון של ילדינו לעשות את מה שאנו חושבים שהם צריכים לעשות – אנחנו מקבלים את זה בתסכול (אם מדובר בחוג או פעילות שאינה מחייבת) או נלחמים על כך בחירוף נפש (אם מדובר בעשיית שיעורים או ללכת לבית ספר). אבל גם אנחנו שונאים לעשות דברים שמכריחים אותנו לעשות וגם אנחנו נתנגד בכל צורה אפשרית, גם אותנו ינסו לשכנע לרצות את זה יותר וגם אנחנו רק נתנגד יותר. ככה זה עובד. ועכשיו חזרה לילדים.

      אז נניח לרגע שהמונח 'עצלנות' לא משרת אותנו. שכן, אנו מבינים עכשיו שלא מדובר בהתנגדות חסרת הגיון, אלא בהתנהגות עם מוטיבציה משלה. בעצם, לילד שלנו יש מוטיבציה 'לא לעשות' משהו. ולנו אין הרבה זמן ובעיקר אין אנרגיה להתחיל לשבת ולהקשיב לסיבותיו ולמניעיו - מה גם שיש לנו פריווילגיה: יש לנו כוח עליו. יש לנו את היכולת להכריח אותו ולשכנע אותו לעשות את מה שאנו רוצים. הדבר הזה נקרא מוטיבציה חיצונית. למה היא חיצונית? כי היא לא באה מהילד עצמו.

      ההבדל בין מוטיבציה פנימית למוטיבציה חיצונית

      מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להגדיל את המוטיבציה הפנימית של ילדינו ללמידה ולבית ספר? מאחר שנושא המוטיבציה הוא נושא כל כך מורכב, אעשה שימוש בתיאוריה שאני מאוד אוהב ומחשיב: תיאוריית ההגדרה העצמית (Self Determination Theory). התיאוריה שפותחה ע"י הפסיכולוגים אדוארד דסי וריצ'רד ריאן, מתייחסת לגורמים אשר משפיעים על מוטיבציה. נקודת המוצא של התיאוריה היא שלכל אדם, צעיר או מבוגר, 3 צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: צורך באוטונומיה, צורך בתחושת מסוגלות ויכולת וצורך בתחושת שייכות .

      אמא כועסת על ילדות (ShutterStock)
      זה לא רק מה שאתם אומרים, זה גם איך אתם אומרים להם את זה (אילוסטרציה: shutterstock)

      כאשר צרכים אלו מתעוררים ומקבלים התייחסות, האדם יחווה מוטיבציה פנימית עצמאית לפתח את עצמו. אנשים שאצלם שלושת הצרכים הללו נענים, חיים עם יותר אנרגיה, גמישים יותר, מראים יותר פתיחות כלפי חוויות חדשות ומפגינים פחות התנהגויות בעייתיות. כאשר צרכים אלו אינם באים על סיפוקם, נראה יותר מוטיבציה חיצונית וצורך חיצוני בשליטה – דבר אשר מעורר יותר דחק (stress).

      כהורים אנו יכולים לחזק את הצרכים הבסיסיים אצל ילדנו מתוך חיזוק האוטונומיה שלהם (במקום שליטה בהתנהגותם) ויצירת סביבה מובנית ברורה וחמה. בספר ההולנדי "ויטמינים של גדילה" מאת ואן סטיינקיסטה וסוננס (2013) קיימת סקירה נהדרת של עצות ורעיונות להורים המבוססים על תיאוריית ההגדרה העצמית. הנה כמה מהם:

      נסו לא לעורר בושה או רגשות אשם אצל ילדכם בעקבות האכזבה שלכם. באופן הזה ילדכם אמנם יתאים את התנהגותו לרצונותיכם – אבל במחיר של דחק ומתח מוגבר.

      נסו לא להשתמש בענישה פיזית (והכוונה היא לאו דווקא למכות – אלא כל מגע פיזי שמגיע ממקום של כעס). מגע מסוג כזה גורם למתח בקשר בין ההורה והילד ויכול להוביל לניכור וריחוק בין ההורה וילדו.

      שימו לב לאופן שבו אתם מדברים עם ילדכם. לא רק מה שאנחנו אומרים או שואלים, אלא גם האופן שבו אנו מתקשרים יכול לעורר שיתוף פעולה או לחילופין, התנגדות. נסו להשתמש פחות במונחים כמו 'צריך', 'חייב, 'ציפיה', ועברו לעשות יותר שימוש במונחים כמו 'רוצה', 'יכול', 'מציע'.

      ילדים רבים (ShutterStock)
      לכולנו יש ימים מתסכלים, גם להורים. דברו על זה עם הילדים שלכם (אילוסטרציה: shutterstock)

      נסו לספק הסבר משמעותי ורציני כשאתם נותנים לילדכם מטלה. בקשות והסברים מנומקים והגיוניים יתקבלו מהר יותר ויכובדו בצורה מלאה יותר. הסבר כמו "כי ככה אמרתי" או "בגיל מאוחר יותר תבין למה ביקשתי ממך לעשות את זה" לא יתקבלו.

      תנו לילדכם את האפשרות לבחור ולהשפיע. לבחור בין מה לעשות ומה הוא מעדיף לא לעשות. כאשר זה בלתי אפשרי (כי לפעמים הבחירה שלנו יותר מצומצמת), תנו לילדכם את אפשרות הבחירה עם מי, מתי ואיפה הוא ירצה לבצע את המטלה המדוברת.

      צמצמו את השימוש בפרסים ותגמולים. בטווח הקצר תגמול יכול לעבוד באופן מאוד אפקטיבי ולגרום לילדנו לעשות דברים אותם הם רוצים פחות. בטווח הארוך, תגמולים מערערים את המוטיבציה העצמאית והפנימית. תגמולים עובדים טוב כל עוד הם ניתנים – כאשר התגמולים פוסקים, נעלמת גם המוטיבציה לעשות את המטלה.

      הציבו גבולות הגיוניים. בני נוער יקבלו איסורים וחובות מסוימים משום שהם מאמינים שכהורה יש לך זכות לדרישות או גבולות סביב אותם נושאים. זה לא יהיה המקרה ברגע 'שנפלוש' להם לטריטוריה אישית יותר: תסרוקת, חברים וכו'. אם זה בכל זאת חשוב לך כהורה להתערב בנושאים אישיים, הסבר להם שאתה לא מתערב בשביל לפלוש להם אלא בגלל, שלדוגמה, קיימים היבטים מוסריים עקרוניים סביב נושאים מסוימים. ספקו הסבר.

      סגנון הצבת הגבולות חשוב. אפילו שקיימים גבולות אותם לא קל להציב, ניתן להציג אותם באופן כזה שבן הנוער יוכל לחיות איתם ולקבלם. חשוב להסביר מדוע אנו מציבים גבול מסוים ולנסות להבין את הדעה של הנער סביב הנושא ולאפשר לו לבטא את ההתנגדות שלו – בוודאי לא להתעלם ממנה או לסתום לו את הפה.

      נסו להיות מודעים לעצמכם. אתם ביקורתיים מדי כלפי עצמכם? סביר להניח שהדבר הזה בא לידי ביטוי גם מול ילדכם והרף הגבוה (מדי) שאתם מציבים גם לו. הורים ביקורתיים ושאפתנים משליכים את השאיפות שלהם על ילדיהם ומפעילים לחץ עליהם לממש שאיפות משל עצמם. בדקו שהרף שהצבתם אינו גבוה מדי וששאיפותיכם מתחברות למה שילדכם רוצים בעצמם.

      דאגו לצרכים הבסיסיים של עצמכם. כהורים אנו חווים לא מעט ימים מתסכלים. ימים כאלה קורים כאשר הצרכים הבסיסיים שלנו אינם מתממשים: הצורך באוטונומיה, תחושת מסוגלות ותחושת שייכות – זוכרים? ספרו לבני משפחתכם אם היה לכם יום לא טוב ושגם אתם זקוקים להערכה. אם בכל זאת התעצבנתם - לא קרה כלום, כל עוד תתנצלו לאחר מכן. סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו לא אחראי רק על תחושת הגדילה שלנו, אלא גם על האנרגיה שעומדת לרשותנו על מנת לתמוך בגדילה של ילדנו.

      אורי מלמד הוא פסיכולוג חינוכי מומחה, פסיכותרפיסט וממקימי מרכז 'כישורים' לפיתוח כישורים חברתיים.