פרויד צדק: יש דבר כזה היסטריה

יום בהיר אחד איבדה אישה בת 35 את התחושה בפלג גופה התחתון והפכה משותקת מהמותניים מטה. במקרה אחר, אישה חשה צורך בלתי נשלט לעצום את עיניה, עד שלבסוף היא אינה מסוגלת עוד לפקוח אותן כלל. לאחר אינספור בדיקות שעורכים הרופאים לשתי הנשים הם מגיעים למסקנה שמבחינה פיזית הן בריאות – אז מה גרם לתסמינים הקשים שלהן?

מצבים דוגמת אלה אובחנו בעבר כ"היסטריה". למעשה, הם היו מתאימים להכלל בספרם של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד והנוירולוג ג'וזף ברויאר Studies On Hysteria, שנכתב לפני יותר ממאה שנים. הדעת נותנת שבזמן שחלף מאז כתיבת הספר חלה התקדמות באופן שבו הרפואה מבינה מקרים כאלה, אולם זה לא ממש נכון.

עוד בנושא:
למה אתם חייבים ללכת לפסיכולוג שלכם דווקא בשעות הבוקר?
הפסיכולוגיה של הגועל: למה ג'וקים מוציאים אותנו מדעתנו?

המונח היסטריה נזנח במקביל לירידה בקרנה של התיאוריה הפסיכודינמית אודות בריאות הנפש והתפיסה לגבי האופן שבו כוחות מנטליים בלתי מודעים משפיעים על ההתנהגות, לטובת תורת הפסיכיאטריה. אך למרות שאנשי המקצוע הפנו את עיקר תשומת הלב שלהם לסימפטומים ומאפיינים מדידים יותר, המצב הרפואי הבסיסי הזה עדיין נותר בעינו, רק שכיום מכנים אותו "תסמונת המרה" (conversions disorder).

היה זה פרויד ששיער שזיכרון טראומטי, שאיתו המטופל מסרב להתעמת מחשש שיגרום לכאב נפשי גדול מדי, עשוי להיות מומר לתסמינים פיזיולוגיים. וגם כיום לא מעט נוירולוגים נתקלים במקרים דומים לאלה שתוארו בתחילת הכתבה. כך למשל, המקרה של האישה בת ה-35 שסבלה משיתוק (אלי, שמה) מופיע בספרו של גורדון טרנבול 'טראומה', שעוסק בהיסטוריה של הטיפול בהפרעת לחץ פוסט טראומטית (PTSD). במקרה זה, לאחר שצילומי רנטגן שללו דימום בעמוד השדרה שלה, ניסה טרנבול לבצע ניקור מותני במטופלת כדי לשאוב דגימה מנוזל השדרה שלה. אלי אפילו לא מצמצה כשהמחט חדרה לעמוד השדרה שלה, היא נראתה אדישה לעובדת שיתוקה והאחיות שטיפלו בה חשבו שהיא מעמידה פנים.

טרנבול המבולבל נזכר פתאום בפרויד שטען בעבר שקונפליקט נפשי עלול להפוך לנכות פיזית במקרים מסויימים. לאחר מספר שיחות וראיונות עם אלי, טרנבול גילה שהיא נאנסה על ידי אדם שהכירה. זה גרם לה לקונפליקט מנטלי גדול כל כך, עד שהיא המירה אותו לתסמינים פיזיים. מן הסתם, אלי היתה מודעת לטראומה שעברה, אך היא הדחיקה את המשמעות שלה מהתודעה בניסיון להגן על עצמה.

למרבה המזל, אלי מצאה שהשיחות עם טרנבול על החוויה הנוראית שעברה סייעו לה לאוורר ולטהר את רגשותיה המוכמנים וכעבור יומיים היא השתחררה מבית החולים כשהיא הולכת בכוחות עצמה.

האישה השנייה – מרי, שחשה דחף בלתי נשלט לעצום את עיניה ללא יכולת לפקוח אותן, היא אחד ממקרים רבים שמתוארים בספרה של הנוירולוגית סוזן אוסאליבן "הכל בראש שלך". בעלה של מרי היה במעצר בגין התעללות בילד, אולם היא לא העלתה בדעתה שמדובר בפרט בעל חשיבות לעניין מצבה הרפואי. לאחר שניתנו לה תרופות להרפיית שרירים היא "החלימה". אולם, חודש לאחר מכן היא שבה לבית החולים כשהיא סובלת מאמנזיה (אובדן זיכרון). סריקות מוח ובדיקת EEG שנערכו לה חזרו עם תוצאות תקינות, אלא שאז נודע לרופאים מאחד משכניה של מרי שבעלה שוחרר זה מכבר מהכלא. אוסאליבן תוהה בספרה מה היה זה שמרי "לא יכלה להביא את עצמה לראות ואיזה זיכרון לא יכלה לשאת".

למרות החידושים הטכניים הרבים שעומדים כיום לרשות רופאים או מי שמבקשים לחקור מצבים דומים, לחוקרים יש מעט מאוד ידיעות חדשות להציע מעבר למה שפרויד כבר כתב אודות האופן שבו חוויות פסיכולוגיות ורגשיות מתבטאות בסימפטומים פיזיולוגיים. אוסאליבן כותבת: "למרות כל החסרונות והמגבלות בתפיסותיהם של פרויד וברויאר, המאה ה-21 לא הביאה עמה התקדמות משמעותית שתתרום להבנת המנגנון שמאחורי ההפרעה הזאת".

העובדה שפרויד ככל הנראה לא היה רחוק מהאמת זוכה כיום ליותר הכרה מצד אנשי המקצוע. היום כשעומדים לרשותנו אמצעי בדיקה רפואיים מתוחכמים מאוד, אנחנו יכולים לקבוע שהבעיה אינה ב"חומרה" הנוירולוגית, לכן המסקנה המתבקשת היא שמקור הבעיה הוא ב"תוכנה" – התגובה הפסיכולוגית שלנו לטראומה היא שגורמת לתסמונת ההמרה.

במקור, פרויד למד אנטומיה ונוירולוגיה וכתב מספר מאמרים ראויים לציון בתחומים אלה, כמה מהם נחשבים לקלאסיקות עד היום. אך היו אלה המגבלות האינהרנטיות של מדעי המוח של אותם ימים שהובילו אותו לפתח מפה פסיכולוגית של המוח. בניגוד מוחלט למדיניות הטיפול של תקופתו – שנעה בין הצגת המטופלים לראווה כפי שנהג לעשות הנוירולוג הצרפתי ז'אן-מרטן שארקו, או התייחסות אליהם כאל מתחזים ורמאים – פרויד בחר לשבת מול מטופליו ולהקשיב להם רוב קשב. לאחר שעשה זאת במשך עשור, הוא הגיע למסקנה שמאחורי כל תסמין היסטרי דוגמת שיתוק, פרכוסים, עיוורון, אפילפסיה, אובדן זיכרון ואפילו כאב עומדת טראומה.

בתיאורי המקרה הרבים שלו פרויד עוקב במיומנות אחר אותן טראומות חבויות. כתביו שנכללו בספר Studies On Hysteria יכולים גם היום להוות קריאת מופת עבור אנשי מקצוע שמטפלים בחולים הלוקים בתסמונת המרה, ואשר גם להם מגיעה אוזן קשבת כמו זו שהציע פרויד למטופליו.

באופן תמוה, תסמונת ההמרה זכתה ליחסית מעט תשומת לב אקדמית לאורך השנים, אך גוף המחקר המצומצם שקיים בנושא נוטה לתמוך ולאשר את מסקנותיו של פרויד. במחקר משנת 2016 למשל, גילו החוקרים שאנשים שסובלים מתסמונת המרה חוו מספר רב יותר של אירועים מלחיצים בחייהם בהשוואה לאחרים וכי חלה עלייה דרמטית במספר האירועים הטראומטיים שהם חוו בסמוך להופעת תסמיני התסמונת אצלם.

הפרופיל המתואר במחקר מ-2016 עולה בקנה אחד עם רבים מתיאורי המקרה בספרו של פרויד. כך למשל, קשיי הנשימה של קתרינה וההזיות שבהן ראתה פרצוף מפחיד נועץ בה מבטים, החלו לאחר שהיתה עדה להתעללות המינית שביצע אביה בבת דודתה.

גאונותו של פרויד היתה טמונה בהכרה בכך שזיכרונות רעים לא נעלמים מעצמם. החמלה שלו למטופליו ממשיכה להתקיים גם היום בשיטה שהוא פיתח במטרה להוציא את הטראומות לאור ולהפחית או להכחיד את ההשפעות המגבילות שלהן על חיי המטופלים. קוראים לזה פסיכואנליזה.