מתחת לאף: למה אנחנו היחידים שלא יודעים שאנחנו מסריחים?

רובנו ישבנו פעם ליד אדם שהדיף ניחוחות שאתגרו במיוחד את חוש הריח שלנו, ולא הבנו איך הוא יכול לחיות עם הריח הזה בלי לעשות איתו כלום. תופעה זו מוכרת במיוחד בתחבורה הציבורית, שם כולם סובלים מהריח, אבל משום מה לא עושים מאמצים כדי לצמצם את הצחנה שהם בעצמם מפיצים. אז מה גורם לנו להיות לגמרי חסרי מודעות כשזה מגיע לריח הרע של עצמנו? מסתבר שלתופעה שאמנם מפריעה מאוד לסובבים אותנו, יש הצדקה אבולוציונית שדווקא תרמה רבות להישרדות המין האנושי בראשית דרכו.

עוד בנושא:
מדוע אנחנו נרתעים מריחות מסוימים?
האם בקרוב יוכלו לאבחן אוטיזם באמצעות חוש הריח?
נערה חזרה להריח אחרי 3 שנים, והכל בזכות דיקור

דמיינו למשל שאתם הולכים בג'ונגל, לפני המצאת המקלחת, מברשת השיניים או הדאורדורנט. בתקופה זו כנראה לא עלה מאנשים ניחוח רענן במיוחד, ואם הייתם מריחים רק את הצחנה של עצמכם, לא הייתם יכולים להריח את חיות הטרף המסוכנות שהתקדמו לעברכם.

בתקופה זו, האפשרות להבחין בריחות חדשים עזרה לנו גם לאתר מקורות מזון, להתריע מפני זיהומים ואפילו למצוא זיווג. כל אלו היו הופכות למשימות קשות בהרבה, אם ריח הסירחון שלנו היה מתעלה על כל היתר. ההערכות הן שאנשים שגופם נטרל את הריחות של עצמו שיפרו את סיכויי ההישרדות שלהם ולכן תכונה זו החזיקה לאורך מיליוני שנות אבולוציה.

אז איך הגוף מנטרל את הצחנה של עצמו? בחלקו האחורי של האף, כ-7 סנטימטרים מעל הנחיריים נמצאת קבוצת תאים בשם אפיתל ההרחה (Olfactory Epithelium). הם מעבירים מידע באמצעות מערכת העצבים אל פקעת הריח, שממוקמת בגולגולת, המעבדת ומעבירה את המידע שקיבלה אל מרכז ההרחה במוח באמצעות אותות חשמליים המתפרשים כריח כפי שאנחנו תופסים אותו. באף שלנו נמצאים בכל רגע נתון כ-6 מיליון קולטנים המתחלקים ל-400 סוגים שונים. משך החיים של כל קולטן הוא 60 ימים והם מתחדשים כל העת. הקולטנים האלו מאפשרים לנו להבחין על פי ההערכות האחרונות בין כטריליון ריחות שונים.

מולקולות הריח נקלטות באמצעות חלבון מסוים על הקולטן שבתוך האף. המפגש הזה גורם להפרשת מולקולות נתרן וסידן לתוך הקולטן ולהולכת זרם עצבי שעובר אל פקעת הריח ומשם של מרכז ההרחה במוח. מעבר הסידן והנתרן הוא שגורם לחסימה של הקולטן, מה שמונע ממולקולות ריח דומות להפעיל אותו בהמשך, עד שהוא מסיים את חייו.

לכן, כשאנחנו מגיעים לבית אחר או אפילו למדינה זרה – אנחנו מרגישים שיש למקומות האלו ריחות ייחודיים שאין בסביבה המוכרת שלנו. בנוסף, כמה מחקרים מראים שגם אם הקולטנים לא נשחקים, המוח שלנו עוזר במלאכת הסינון – ממש כפי שקורה עם חוש הראייה, כאשר אנחנו רואים את האף שלנו בכל רגע נתון, אך המוח "מסנן" אותו מהתמונה שהוא מפרש.

אם אתם מחפשים דרך לדעת שאתם מסריחים בלי לנסות לפרש רמזים מהסובבים אתכם, יש כמה תיאוריות מעניינות שנועדו לעזור לכם במשימה הזאת, אם כי לא ברור כמה הן יועילו. בחנויות בשמים רבות נותנים ללקוחות להריח פולי קפה, שאמורים לטענת המוכרים "לאפס את חוש הריח", ולבטל את העמידות הזאת. אולם, מחקרים מראים כי הרחת פולי הקפה לא יעילה יותר מאשר לקחת נשימה עמוקה של אוויר צח.

תיאוריה נוספת אומרת שאם נריח את העור של עצמנו, נוכל לאפס את חוש הריח. על פי התיאוריה הזאת, העור שלנו חסר ריח באופן יחסי לאוויר, ואם נצמיד את האף אליו לכמה שניות, נוכל לאפס אותו ביעילות. עדויות שונות מצביעות על כך שהשיטה הזאת יחסית יעילה, אבל חשוב לציין כי אין מחקרים מדעיים שמחזקים טענה זו – כנראה בגלל העובדה שאף חוקר לא רוצה לעסוק בנושא שולי שכזה.

אז אם אתם רוצים להיות יותר מודעים לעצמכם, כנראה שלא תמצאו דרך מוכחת לעשות זאת. אבל יכול להיות שכדאי לכם לנסות חלופה אחרת, שלעיתים נראה שנמצאת בסכנת הכחדה בעקבות עליית הוויז, הגוגל והסמארטפון שמרכז את כל המידע שבעולם בכף ידנו. פשוט תרימו את הראש מהמסך לרגע, צרו קשר עין עם אנשים ושאלו אותם בכנות אם אתם מסריחים. האנשים שאתם חשובים להם ככל הנראה פשוט יגידו לכם את האמת הכואבת כמו שהיא ויימנעו מכם הרבה בושה ומבטים מוזרים.