פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      70 שנים אחרי: איך השואה ממשיכה לפגוע בבני הדור השלישי?

      ההשפעה של השואה על בני הדור השני נידונה בסרטים, מאמרים וספרים רבים. אבל זה לא נגמר פה. האירוע הטראומטי שמלווה משפחות רבות בישראל, ממשיך להשפיע גם על בני הדור השלישי שסובלים גם הם מהפרעות פוסט טראומה, דכאון וחרדה, גם עשרות שנים אחרי

      קיר תמונות במוזיאון השואה בוושינגטון (ShutterStock)
      זיכרון שממשיך להשפיע (צילום: ShutterStock)

      ביום השואה, שיחל הערב, אנחנו מציינים בצורה ממלכתית את זכרון השואה והטראומה הלאומית. גם אם הרוב המוחלט של האנשים ודאי יסכים על הצורך שבקיומו של יום כזה, עבור אלפים, ודווקא כאלה שלא היו במחלמה ובמחנות ואפילו לא נולדו בתקופת המלחמה, אין צורך ביום מיוחד כי הם חיים את הזכרון והכאב מדי יום. אלה חלק מבני הדור השני והשלישי לשואה, שנושאים בתוכם את הטראומה וחייהם מושפעים ממנה בכל יום.

      ניצולי שואה סובלים יותר מהפרעות חרדה, הפרעות שינה ומצוקות נפשיות אחרות, חלקם הגדול סובל מפוסט טראומה ולא צריך יותר מהגיון בריא כדי להבין מדוע – הם עברו תופת שלא ניתן לתאר. אבל הם לא היחידים שטראומת השואה משפיעה על החיים שלהם באופן יומיומי. גם הילדים שלהם, בני הדור השני, והנכדים בני הדור השלישי, סובלים מהשפעות השואה 70 שנה אחריה.

      עוד בנושא:
      נלחמים בלהבות, ובזיכרונות: פוסט טראומה של כבאים
      שאיפות גדולות: קנאביס רפואי הציל אותי מזכרונות המלחמה

      נטיה לתסמונת פוסט טראומטית

      ההסברים לכך עד לשנים האחרונות התמקדו בטראומטיזציה משנית – ההנחה כי אירועים טראומטיים משפיעים לא רק על האדם עצמו, אלא גם על מי שנמצא בקשרים קרובים איתו (בני זוג, ילדים וכדומה). ההסבר לכך הוא שהמשפחה מהווה גורם מרכזי בעיצוב האישיות שלנו והשפעתה גדולה יותר מאשר של מוסדות חברתיים, ולכן מאפייני המשפחה מלווים אותנו לכל אורך החיים. המציאות המשפחתית שאנחנו גדלים בה מעצבת את "מודל העבודה" שלנו ביחס לעצמנו, ביחס לאחרים וביחס לעולם.

      כשחושבים על זה באופן הזה, קל להבין מדוע גם אנשים שעדיין לא נולדו בתקופת השואה, אך הוריהם עברו אותה, עלולים להיות מושפעים ממנה מבחינה נפשית. עיקר ההשפעות הוא נטיה לתסמונת פוסט טראומטית (PTSD), קשיים ביחסי נפרדות, קשיים בהתמודדות עם לחץ, חרדה, דיכאון וקונפליקטים ניורוטיים.

      קאיפו כהן וגילה אלמגור, מתוך "הקיץ של אביה" (צילום מסך)
      70 שנה אחרי, גם הדור השני והשלישי סובל מהטראומה של השואה (צילום מסך)

      בהקשר הזה טראומה משנית יכולה להיווצר על ידי יצירת טראומה ממשית (למשל מיעוט באוכל כדי שהילד יתחשל) או על ידי טראומה הנוצרת בעולם הפנימי של הילד, המאמץ לעצמו חלקים מהחוויה של ההורה בעקבות תהליכי הזדהות עם ההורים. בשני המקרים, לא מדובר כמובן בהתעללות מכוונת או כוונה זדונית לגרימת נזק אלא בתהליכים לא מודעים.

      גם הדור השלישי סובל

      אז אנחנו יכולים להבין איך טראומה יכולה להשפיע פסיכולוגית על דור שני, אבל לא היינו מצפים שהיא תגיע גם לדור השלישי. למרות זאת, במחקר שנעשה על ידי ד"ר מירי שרף ופרופ' עפרה מייזלס מאונ' חיפה, נמצא שסימנים לפוסט טראומה לא מעובדת ובעיות במנגנוני היקשרות מופיעים בדור השני וגם בדור השלישי.

      עיקר הממצאים התמקדו בסוגיות הישרדותיות קיומיות כגון התמקדות באיומים, צורך להתכונן ללא נודע וראיית העולם כמקום לא צפוי. תחום נוסף שבו התמקדו הממצאים היה מחסור בתמיכה רגשית – חוסר יכולת של ההורים לפתח קרבה ולהעניק תמיכה. למרות שבני הדור השני שדיווחו על התופעות האלו חוו אותן כמעיקות ובעיתיות, הם אימצו אותן למבנה האישיות שלהם ואף העבירו אותן הלאה לילדיהם – בני הדור השלישי. תחום נוסף שעלה בממצאי המחקר היה נטיה לרצות את ההורים, וגם כאן עברה הנטיה לדאגה וריצוי ההורים לדור השלישי. חשוב לציין כי בקרב בני הדור השלישי התופעות היו קיצוניות פחות מאשר בקרב בני הדור השני.

      שני תאים מתחלקים על ידי אוסמוזה (ShutterStock)
      הטראומה לא רק נפשית, אלא גם גנטית (אילוסטרציה: shutetrstock)

      בשנים האחרונות עושים המחקרים צעד נוסף, ומראים שההסבר הוא לא רק פסיכולוגי – הוא גם גנטי. במחקר שנעשה על ידי פסיכיאטרים אמריקאים שעקבו אחרי ניצולי שואה ויוצאי מלחמת וייטנאם ומשפחותיהם, נמצא שאלו שחוו טראומה – וילדיהם – סבלו מייצור נמוך של קורטיזול, הורמון המסייע לתפקוד בשעת לחץ. ככל שהטראומה של ההורה היתה חמורה יותר כך ייצור הקורטיזול אצל הילדים היה נמוך יותר.

      טראומה שמופיעה בגנטיקה

      במחקר שנערך על ידי פרופ' רחל יהודה בבית החולים "הר סיני" בניו יורק נמצא שתינוקות בגיל תשעה חודשים בלבד סבלו מבעיה דומה של ייצור קורטיזול. נקודת המפתח במחקר הזה היתה שהאמהות של אותם תינוקות סבלו מהבעיה הזו לאחר שנחשפו לטראומה בפיגועי 11 בספטמבר. ההשערה של פרופ' יהודה היתה שאותם תינוקות ספגו את טראומת הפיגועים עוד לפני שנולדו והם "נרשמו" בגנטיקה שלהם.

      ההשערה הזו אולי נראתה מוזרה בתחילת שנות ה-2000, אבל היום היא מובילה את המחקר באפיגנטיקה, ומייצגת הבנה שה-DNA שלנו הוא לא ירושה שאנחנו מקבלים ומעבירים הלאה באופן קבוע – היא עוברת שינויים קטנטנים אך משמעותיים כתגובה לסביבה. הרעיון שחשיפה לטראומה, בוודאי שטראומה עמוקה ומשמעותית כל כך כמו השואה, משפיעה עלינו לא רק ברמה הנפשית אלא גם ברמה הגנטית, יכול להסביר טוב יותר מדוע גם היום ומבלי שנחשפו לטראומה בעצמם, מושפעים בני דור שני ושלישי מהזוועות שהתרחשו באירופה.