פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החלק הזה במוח שלכם ממשיך לגדול גם עכשיו

      מדענים מאוניברסיטת סטנפורד גילו כי האזור במוח שאחראי על זיהוי פנים ממשיך להתפתח ומתפקד טוב יותר לאחר גיל ההתבגרות. הנה כל הפרטים

      מוח (ShutterStock)
      לא מזהים פנים? עוד יש לכם תקווה (צילום: shutetstock)

      אם אתם נמנים על אותם אנשים שמשתגעים כשאינם יכולים להצמיד שם לפרצוף, המחקר החדש שפרסם צוות חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד בכתב העת הנחשב Science עשוי לעודד אתכם: האזור במוח שאחראי על זיהוי פנים ממשיך להתפתח ומתפקד טוב יותר לאחר גיל ההתבגרות, אל תוך שנות בגרותנו.

      עוד בנושא:
      תתחדשו: איבר נוסף התגלה בגוף האדם
      מחקר: המוח האוטיסטי הוא סימטרי יותר. וזו בעצם הבעיה
      יאללה, כפיים: כך מוזיקה משפיעה לכם על מוח

      החוקרים השוו באמצעות שיטות הדמיה מתקדמות את צפיפות התאים במוח, וגילו כי צפיפות הרקמות באיבר האחראי לזיהוי פנים, ה- FFA) Fusiform Face Area) הייתה גדולה יותר אצל מבוגרים צעירים בגילאי 22 עד 28, מאשר אצל ילדים בגילאי 5 עד 12. מדובר בתגלית על התפתחות מבנה המוח המהווה בשורה חשובה למדענים, בנושא בו עדיין רב הסמוי על הגלוי.

      מבנה המוח: מה קורה אחרי גיל שלוש?

      כשאנו נולדים, אנו מצוידים בשלל נוירונים וחיבורים ביניהם שמתעצבים לאורך זמן. התפיסה המקובלת גורסת כי החיבורים החשובים, הסינפסות המחברות בין נוירונים, מתחזקים לאורך הזמן, בעוד שאלה שאינם נמצאים בשימוש "מקוצצים", וכך המוח מייעל עצמו.

      ג'סי גומז, ממובילי המחקר החדש, סיפר למגזין Live Science כי בעוד שמדענים יודעים בוודאות כי תהליך זה מתרחש בשלוש השנים הראשונות לחיינו, הם לא יודעים הרבה לגבי מה שמתרחש מבחינת מבנה המוח והתפתחותו אצל בני אדם אחרי גיל שלוש.

      הממצאים של המחקר מצביעים על צפיפות גבוהה יותר בגיל מבוגר יותר, ולפיכך על התפתחות במבנה של אותו איבר הנמצא בקליפה האחורית של המוח שעוזר לנו להבדיל בין פנים של אנשים. הממצאים האלה הפתיעו את החוקרים, לדברי גומז, מאחר ועד עתה נטו לחשוב כי המוח עוסק יותר בהשחזת הסינפסות במוח ככל שאנו גדלים בוהקלה על תהליך העברת המידע בין תאי המוח, מאשר בהצמחת רקמות חדשות.

      יותר רקמות אצל מבוגרים

      גומז ויתר החוקרים סרקו את מוחם של 47 אנשים בגילאים שונים באמצעות אמצעי דימות תפקודי (fMRI) מתקדמים, שאפשרו להם לבחון הבדלים במבנה המוח בקרב המשתתפים.
      השיטה המיוחדת בה השתמשו מאפשרת להתחקות אחר הבדלים במבנה האיברים במוח בצורה מדויקת יותר מאמצעים אחרים. בעוד ששיטות הדימות הרגילות מאפשרות לומר לנו את היחס בין החומר האפור ללבן במוח, למשל, השיטה הזו מאפשר לחוקרים לקבל ערכים מוחלטים לגבי מידת צפיפותו של האיבר.

      מוח אנושי (ShutterStock)
      שאלה של צפיפות (צילום: shutterstock)

      בשיטה הזו, החוקרים גורמים לגירוי שגורם לפרוטונים (חלקיקי אטום) להגיב בתוך מים המצויים ברקמות תאי המוח. אז בוחנים החוקרים כמה זמן לוקח לאותם חלקיקים לחזור למצבם הקודם, לפני הגירוי, או במילים אחרות – חזרה לשגרה.

      "אם פרוטון נמצא באזור שיש בו הרבה רקמות, ייקחו לו יותר זמן לחזור למצב הקודם שלו, כלומר ככל שהפרוטונים חוזרים מהר יותר למצבם המקורי, משמעות הדבר שהרקמה צפופה יותר", אמר גומז. כלומר, ככל שצפוף יותר באיבר, לפרוטונים אין מקום לברוח והם חוזרים למצבם כמקודם. דמיינו מכונית שמתחילה לנסוע בכביש ומגיעה לפקק – היא חוזרת יותר מהר למצבה המקורי, לחוסר תנועה, ככל שיש יותר מכוניות על הכביש והיא אינה יכולה לדהור בחופשיות.

      החוקרים מצאו כי זמני החזרה לשגרה של אותם פרוטונים היו מהירים יותר בקרב 25 מבוגרים (בגילאי 22 עד 28) שלקחו חלק במחקר בהשוואה ל-22 ילדים (בגילאי חמש עד 12).
      כמו כן האינדיקטור לצפיפות מוגברת נמצא רק באזור האחראי לזיהוי פנים, (ולא, למשל, באיבר שכן האחראי על יכולתנו לזהות מקומות), וככל שהאיבר במוח היה דחוס ברקמות, כך אותו אדם תפקד טוב יותר בניסויים לזיהוי פנים.

      פנים (ShutterStock)
      הממצאים רלוונטיים רק לזיהוי פנים, לא מקומות (צילום: shutterstock)

      "המחקר מראה כי השינויים האלה במוח מתכתבים עם היכולת לזהות פנים, ובאופן כללי מבוגרים טובים יותר בזיהוי פנים מילדים", אמר גומז, אך הוסיף כי ישנם אלמנטים אישיותיים נוספים שמשפיעים על יכולתנו להבדיל בין אנשים.

      "יש כמה ילדים שיש להם ערכי רקמות שדומים לאלה אצל המבוגרים, אבל לילדים האלה אין מוח מתפקד של מבוגר", הוסיף גומז. כמו כן, ישנם מבוגרים שהם גרועים בזיהוי פנים, ואצלם צפיפות הרקמות באותו האזור הייתה ברמות של ילדים.

      יותר רקמות, יותר מידע?

      החוקרים מאמינים, בהתבסס למחקר ולסימולציות שערכו, כי יכולות זיהוי הפנים מגיעות לשיאן בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות (מעט מבוגר יותר מהגילאים בקרב המשתתפים), אך גומז אינו פוסל כי ההתפתחות נמשכת לאחר מכן. החוקרים מתכוונים להמשיך ולהתחקות אחר הנבדקים שלהם ולבחון עוד את התפתחות מבנה האבר בעתיד ולהרחיב בכך את ידיעותינו בנושא.

      אז מה, בעצם, אומרת אותה צפיפות גדולה של רקמות באיבר על יכולתנו להבחין בין פרצופים?

      "תדמיינו לעצמכם גינה קטנה. הגינה עצמה לא גדלה בשטח, בקילומטרז', אבל הצמחים והעצים בה מצמיחים יותר ענפים, מסתעפים, או שהעלים מתעבים", אמר גומז. אחת ההשערות שהעלו החוקרים היא כי המבנה המסתעף מסייע לאיבר לעבד יותר מידע מאזורים שונים במוח, ולפיכך יכולתנו לזהות פרצופים משתפרת. עד מתי זה קורה והאם התהליך גם מתהפך? בשביל זה נאלץ לחכות למחקרים הבאים.