נדמה שיש אנשים שלא משנה מה, הם פשוט לא מצליחים להסתדר עם חוקי הזמן והמרחב. או במילים אחרות: הם תמיד, אבל תמיד, מאחרים. לכל מקום. כולנו מכירים אותם, אלה החברים שתמיד מייבשים אותנו. אולי אתם בעצמכם האנשים האלה, שתמיד מחכים להם, שתמיד נכנסים לפגישה או הרצאה באמצע, בריצה ובלי אוויר. כעת, מתברר שיש סיבה מדעית שמסבירה למה זה קורה.
לרוב האנשים, כך מתברר, קשה מאוד לאמוד בצורה נכונה ומדוייקת את משך הזמן שייקח להם לעשות מסלול מוכר כמו המסלול מביתם לעבודה, למשל. ואלה דווקא המסלולים המוכרים לנו ביותר, אלה שאנחנו עושים מדי יום, לפעמים גם יותר מפעם אחת ביום, שמתעתעים בנו יותר מכל וגורמים לנו לבצע הערכת חסר של הזמן שייקח לנו לצלוח אותם. כך עולה ממחקרם של כמה חוקרי מוח, שפורסם בכתב העת Hippocampus. והממצא היותר מעניין שעולה מהמחקר הזה, הוא שאנשים נוטים לבצע אומדן חסר של הזמן שיקח להם להגיע למרות שהם מבצעים הערכת יתר של האורך הפיזי של המסלולים המוכרים שלהם. אז איך זה קורה בדיוק?
עוד בנושא:
למה אתם מזיקים לילד שלכם כשאתם מאחרים לגן
הסיבה הדוחה שתגרום לכם להפסיק להשאיר ספלי קפה במשרד
רואים רחוק רואים שמן: הסיבה ששמנים נמנעים מעלייה במדרגות
יש היגיון מסויים בנטייה להגזים באומדן של מסלולים מוכרים. זאת, משום שרמת הפירוט שבה אתם מאחסנים אותם בזיכרון שלכם משפיעה על האופן שבו אתם זוכרים אותם. אם אתם זוכרים כל בית קפה ופינת רחוב שבה אתם עוברים במסלול הקבוע שלכם לבית הספר או לעבודה, סביר להניח שכשתנסו להיזכר ולשחזר את המסלול הזה הוא יידמה לכם ארוך יותר מכפי שהוא במציאות (בוודאי בהשוואה למסלול שאתם מכירים פחות טוב). ולכן, החוקרים יצאו מנקודת הנחה שמסלול מוכר יותר נדמה לאנשים ארוך יותר.
ואמנם, כשהם ביקשו במסגרת מחקרם מקבוצה של סטודנטים שכולם התגוררו באותו בניין בלונדון במשך 9 חודשים לצייר מפה קטנה של השכונה שלכם, הם אכן גילו שהמשתתפים נטו להגזים בתיאורי המרחקים של מסלולי ההליכה הקבועים שלהם, וציירו את המפות שלהם בקנה מידה מעט גדול מכפי שהיה נחוץ. אבל משם העניינים נהיו קצת מוזרים.
החוקרים שיערו שאם הסטודנטים חושבים שהמסלולים שלהם ארוכים מכפי שהם במציאות, הם בהתאמה גם יעריכו שייקח להם יותר זמן לעבור אותם. אבל במקום זה, הם גילו שהסטודנטים דווקא עשו הערכת חסר של הזמן שיקח להם לעשות את המסלולים המוכרים ושיערו שיגיעו ליעד הסופי שלהם מוקדם מכפי שהיו יכולים להגיע במציאות. משהו כאן לא לגמרי מסתדר, והחוקרים עדיין לא לגמרי בטוחים למה זה קורה.
אחת ההשערות היא שקיימות שתי מערכות נוירולוגיות נפרדות שמעבדות נתונים לגבי מרחק פיזי ולגבי הזמן שלוקח לעבור מרחק מסויים, ומכאן חוסר ההתאמה ביניהן. השערה נוספת שהועלתה קשורה למתודת הניסוי החוקרים ביקשו מהסטודנטים לצייר את המפות שלהם כאשר הכיוון דרום בראש הדף וצפון בתחתיתו (הפוך מהאופן שמציירים מפות בדרך כלל). זאת, כדי לגרום למוח שלהם לבנות את המפה מאפס, ולא להסתמך על קווי מתאר של מפות קיימות.
בכל מקרה, גם אם הוא לא מספק תשובה חד משמעית לגבי מקור הפער הזה בין אומדן מרחק פיזי ואומדן הזמן שיקח לעבור אותו, המחקר הזה לכל הפחות מספק תירוץ מקורי (אם כי, מסורבל) לאיחורים שלכם. בפעם הבאה שאתם מגיעים באיחור, נסו פשוט לומר שאיחרתם בגלל המוח שלכם.