מכירים את הגיל הזה שבו ילדיכם מקבלים את כל מה שאתם אומרים להם כתורה מסיני? שהם תולים בכם מבטים מעריצים וכל דבר שאתם מוציאים מהפה מתקבל כאמת גמורה ומוחלטת? ובכן, הגיל הזה עובר מהר ואותו מחליף גיל ה"למה" התמידי, בו הילדים שואלים מיליון שאלות ועורכים בדיקות ובחינות של כל דבר בסביבתם. הם סקרנים וכל דבר מעניין אותם. או אז הם מתחילים לשאול שאלות, שלעיתים קשות לנו ההורים: שאלות על איך באים ילדים לעולם, שאלות על אלוהים וגם, שאלות על מוות.
סביב גיל חמש ילדים רבים מתעניינים במוות ובחיים אחרי המוות. הם יוזמים שאלות בנושא המוות, כמו מה קורה כשמתים? מה זה אומר 'למות'? ומעלים רגשות כמו פחד, רתיעה וסקרנות. במקביל מתפתחים משחקי המלחמה, בעיקר אצל הבנים, בו המוטיב "הרגתי אותו" מתחזק.
עוד בנושא:
איך לא להפוך את החג לזירת קרב בין ההורים?
באיזה גיל צריך לאפשר לילד לסגור את דלת החדר שלו?
זה מה שאתם צריכים לעשות כשהילד מספר לכם שהוא עצוב
כאשר הילדים מפנים אלינו שאלות בנושאים אלו, אנו ההורים נוטים להילחץ, לגמגם, להסמיק, לענות תשובות מעורפלות, או לא לענות בכלל ולפטור את הילד בחוסר סבלנות.
אולם, כאשר הילדים שואלים אותנו שאלות ואנו נמנעים מדיבור ישיר איתם בנושא המוות, אנו מותירים אותם לנפשם, להשלמת החסר רק בעזרת דמיונם, המפותח מאד בגיל הזה. זכרו, ככל שהילד יחוש בהימנעות שלנו מלגעת בנושא כלשהו, כך הוא יתעסק בו יותר וינסה לחפש מידע ותשובות.
אני חושבת שדווקא השאלות התמימות-ישירות האלו מהוות דלת שהילד מציע לנו, אל תוך העולם הפרטי שלו - למה שמעניין אותו, מסקרן אותו, מפחיד אותו או מרגש אותו. קחו את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ודברו עם הילד לפני שהדלת תיסגר בפניכם.
איך עושים את זה? הנה כמה עקרונות חשובים:
צריך להבין מה הצורך של הילד, מאיזה מקום נשאלת השאלה ומהו מצבו הרגשי. האם הוא שואל כי הוא זקוק לאינפורמציה או לשם הרגעה? ההבנה הזו תאפשר לנו להחליט איך לענות לו.
לא משקרים לילד. מפני שהוא ירגיש בכך, הוא לא יאמין לנו ובסופו של דבר לא ישתף אותנו במה שקורה אצלו. אם מישהו מת, לא כדאי להגיד לילד שהוא "נסע רחוק לתמיד".
מצד שני לא צריך לספק גם את כל האמת בפרטי פרטים. חשוב מאד לתת לילד מידע בהתאם לגילו וליכולות ההבנה שלו. אם סבתא הייתה חולה ונפטרה, אפשר להסביר שהגוף שלה "הפסיק לעבוד מפני שהייתה מאד זקנה ושהרופאים לא הצליחו לתקן אותו".
דברו עם הילד במונחים שהוא מבין. ילדים חשופים למוות בחיי היומיום הרבה יותר מכפי שאנו חושבים, וטוב שכך מפני שזה מראה להם שמוות הוא תהליך טבעי, המשולב בעולמנו וקורה לכולם. אפשר להזכיר לילד את הפרח שנבל, את העציץ שכמש, את השולחן שהתפרק, את הג'וק המת שראינו הבוקר על הרצפה ועוד.
הימנעו מלהגיד לילד: "סבתא עלתה לשמיים והיא מתבוננת בך מלמעלה", " סבא הפך לכוכב", "חנה הלכה לישון לתמיד" או "דוד חיים הלך". ילדים חושבים באופן קונקרטי מאוד, והם מבינים את המשפט כפשוטו ולא את המסר המסתתר מאחוריו. לכן ילד עלול לפחד ללכת לישון או להיכנס להיסטריה כאשר מישהו הולך ממנו. הילד עלול גם לפחד לטוס שמא יגיע לסבתא או לסבא ושמא המטוס עצמו יפגע בהם.
דברו עם הילד על מה שנשאר חי: האהבה שנשארת תמיד חיה בלב, הזיכרונות שהם תמיד כמו חיבוק מתמשך, הרגשות שנשארים לנצח. אלו הדברים שאנו נושאים איתנו לתמיד והם תמיד חיים בנו וכך, האדם נשאר לחיות בתוך זיכרונותינו.
כדאי מאד לנצל את ההזדמנות כדי ליצור שיחה, ולא רק לספק תשובה שתשתיק אותו ותפטור אתכם מהנושא בקלות ובמהירות. שאלו את הילד מה הוא חושב, איך הוא רואה את הדברים, לפני שאתם מזדרזים להציע לו את התשובות שלכם. יכולה לצמוח מזה שיחה מרתקת בה תלמדו לעומק על עולמו הפנימי של ילדיכם.