גלעד (שם בדוי), מהנדס בן 37, פיתח תסמינים שגרמו לו פחד מסרטן המוח. למעשה הוא סבל מהתקפי מיגרנה, שכללו ראייה מטושטשת, סחרחורת ובעיקר חרדה עצומה. לאחר סדרת בדיקות מקיפה הפכה דאגתו לפחד מפני שבץ מוחי. כששאלתי אותו עד כמה הוא משוכנע שיש לו סרטן, ענה 60% אך ציין שהוא בטוח ב-90% שבשנה הקרובה יקבל שבץ מוחי.
פחדים אלה התעוררו נוכח תסמינים גופניים שונים, קריאה על מחלות באינטרנט וצפייה בתכניות בריאות. התוצאות התקינות של הבדיקות הרבות לא הרגיעו אותו והוא היה משוכנע שמשהו התפספס. הוא ביקר אצל רופא המשפחה שלו אחת לשבוע וכל ביקור נמשך 20 דקות לפחות. כמו במקרים רבים אחרים, החרדה ממחלות לא הייתה חרדתו היחידה, קדמו לה חרדות כלליות ובהיסטוריה המשפחתית שלו אכן היו מקרים של סרטן ושבץ מוחי, כפי שקורה לעיתים קרובות בקרב היפוכונדרים.
עוד בנושא:
נפלאות הגוף: המדע שמאחורי דז'ה-וו
האם קנאה חשובה או הרסנית לזוגיות שלכם?
כך תזהו האם מישהו משקר לכם
אשליית השליטה
חרדה היא כוח חיובי בבסיסו השומר עלינו במצב של דריכות ומעודד אותנו לנקוט אמצעי זהירות בתוך מציאות שאכן טומנת בחובה סכנות. הבעיה מתחילה כשהיא הופכת מוגזמת ואז היא פוגעת קשות באיכות החיים ובתפקוד. רבות מדובר כיום על הקשר בין הגוף והנפש וכאשר מדובר בהפרעות חרדה, יש קשת נרחבת של הפרעות גופניות, בהן חרדות שונות מתועלות לתסמינים גופניים או מושלכות על הגוף, כמו במקרה של היפוכונדריה.
אחת החרדות הבסיסיות ביותר של כולנו היא הפחד מפני המוות. מיתת נשיקה היא נדירה כידוע, והדרך אל המוות רצופה לרוב מחלות קשות. דרכו של ההיפוכונדר להתמודד עם המוות היא לעסוק במחלה קטלנית אחת או יותר, שאם רק יאמינו לו ויגלו אותה בזמן, אפשר יהיה לטפל בה ולמנוע את מותו.
ההיפוכנדר מופעל על ידי אשליית השליטה, המאפיינת אנשים הסובלים מחרדה, ולפיה הדברים (במקרה זה - המוות) תלויים לכאורה באדם עצמו, אם רק יאובחן וימצא את הטיפול הנכון מבעוד מועד. במקום לקבל את המוות כחלק מהחיים, ממקד ההיפוכונדר את חרדתו במחלה ספציפית שלכאורה יכולה להיות לו שליטה עליה.
דוקטור גוגל
המילה "היפוכונדר" הפכה כמעט מילת גנאי, המתארת אדם בריא מבחינה גופנית, הדואג לבריאותו בצורה מוגזמת. במהדורה האחרונה של מדריך האבחון הפסיכיאטרי (DSM) הוחלפה האבחנה של "היפוכונדריה" ל"חרדה מפני מחלות" (Illness Anxiety Disorder), הנמשכת 6 חודשים לפחות וכוללת עיסוק יתר במחלה קשה נוכח תסמינים גופניים קלים ואף בהיעדרם (כשלעיתים ברקע המשפחתי מחלות קשות), חרדה עזה בקשר לבריאות ובדיקות חוזרות ונשנות של סימני מחלה או הימנעות מכל ביקור אצל רופא או בבית חולים.
בנוסף, זמינות מידע רפואי באינטרנט ותכניות הבריאות הרבות מגבירות את החרדה בקרב הנוטים לכך. די בשימוש באחד ממחשבוני תוחלת החיים המפוזרים באתרי הבריאות השונים כדי לעורר חרדה עד כדי ריצה לחדר המיון הקרוב.
הטיפול ב"חולה המדומה"
קשר של אמון עם רופא משפחה סובלני עשוי לעזור במידה רבה, אך נוכח העומס עליו וההתמחויות והבדיקות הרבות ברפואה, אנו רואים היפוכונדרים מתרוצצים ממומחה למומחה ומבדיקה לבדיקה, שתוצאותיה התקינות אינן מרגיעות אותם.
בין הטיפולים בתופעה ניתן למנות טיפול קבוצתי, המספק תמיכה ומגע חברתי המפחית את החרדה וטיפול פרטני שלא תמיד משכנע את האדם המשוכנע שמחלתו הגופנית אמיתית. טיפול שכזה יכול לבוא בצורת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הכולל זיהוי עיוותים מחשבתיים (למשל, הכללה מוגזמת) וחשיפה לנושאים הקשורים למחלה ומוות וקבלתם כחלק מהחיים, בנוסף לטיפול תרופתי, המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI), שלעיתים מהווה תנאי הכרחי לפסיכותרפיה. הדבר נכון במיוחד נוכח הנטייה של היפוכונדריה להופיע יחד עם הפרעות חרדה אחרות ועם דיכאון. אלא שבמקרה של היפוכונדרים לעיתים קרובות קריאת העלון לצרכן או תופעות הלוואי ברשת עלולה למנוע את נטילת התרופה.
לטיפול חשיבות מיוחדת הואיל וגם אם יש לאדם מערכת חברתית תומכת, חשובה מאוד כשלעצמה, אנשים עלולים להתרחק ממנו, משום שחרדות כאלה לא רק מתישות את הסביבה אלא אף מאיימות עליה, שכן כולנו מועדים הן למחלות והן למוות.
פרופ' גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט בעל קליניקה בתל אביב ויועץ אקדמי בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית נתניה