השבת לפני ארבעה שבועות החלה כמו כל שבת רגילה עבור בני משפחת יעקבי (שם בדוי) מירושלים. ההורים ושלושת ילדיהם הקטנים היו בבית, מיחם השבת פעל במטבח והכיל בתוכו מים רותחים. "בתי בת השמונה טיפסה על השיש", נזכרת האם, בלה. "ואז החצאית שלה נתקעה בברז של המיחם. היא קפצה למטה כשהחצאית תקועה והמיחם נפל עליה ועל אחיה הקטן, בן השלוש".
באותה עת ישבה האם בחדר האוכל, כשבנה בן השנה על ברכיה. "לפתע שמעתי צעקות. רצתי למטבח, לקחתי את הילד ושמתי מתחת לברז מים קרים, ואחר כך את הילדה. חברה שהתארחה אצלי הזעיקה את מד"א". שני הילדים נכוו קשות, הבת בפלג גופה האחורי והבן בפנים, בחזה, בגב וביד. הם פונו לבית החולים הדסה עין כרם, כשהם סובלים מכוויות ב-35 (הבן) ו-25 (הבת) אחוז מגופם. אז החל מסע השיקום, במסגרתו עבר הבן בן השלוש השתלת עור.
בבית החולים הדסה נמצא בנק העור הארצי, שהוא מאגר העור האנושי הגדול בעולם. מדובר ב-168 מטר רבוע של הרקמה שעוטפת את גופנו, אשר נתרמו מהמת ונשמרים בהקפאה לתקופה של עד חמש שנים, ובעת הצורך מושתלים בגופו של מטופל. "עור מושתל מהווה את החבישה הביולוגית הטובה ביותר", מסביר ד"ר תומר צור, מנהל בנק העור בהדסה ומנתח בכיר במחלקה לכירורגיה פלסטית. בנק העור הוקם בשנת 1986, מעט לפני האינתיפאדה הראשונה, שבמהלכה נעשה שימוש רב בהשתלות עור בפצועים.
מאז ועד היום, למרבה המזל, לא הזדמן לאנשי בנק העור לבחון את יעילותו בשעת חרום, אבל על פי ד"ר צור יש ביכולתו של הבנק לספק רקמות בבת אחת לכ-100 בני אדם הזקוקים להשתלת עור. למרות החשיבות שבדבר, רבים ממי שחותמים על כרטיס אדי לתרומת איברים, נרתעים מלמלא את הסעיף המאשר לקצור את עורם לתרומה. מה כל כך מרתיע אותנו בלתרום את עורנו, ומה כל כך מיוחד ברקמה הזאת, שמהווה את האיבר הגדול ביותר בגופנו?
קונים זמן בבנק העור
לא סתם נהוג לומר שהכי חשוב "להרגיש נוח בעור של עצמנו". גופנו מוכן לקבל אך ורק עור של עצמו. אם מדובר בתרומת עור מאדם אחר, ידחה אותו גופנו תוך זמן קצר. אם כן, לשם מה קיים בנק העור? "העור הזה הוא החבישה ביולוגית טובה הכי שיש, אבל הוא זמני. בתוך שבועיים-שלושה העור יעבור דחייה, רק עור של האדם עצמו ייקלט", מסביר ד"ר צור. "זה הדבר הכי קרוב לעור של החולה", מציין פרופסור אריה אלדד, חבר כנסת לשעבר ומומחה לכוויות. "כשיש כוויות נרחבות, אנחנו שואפים לסלק כמה שיותר מהר את הרקמות שנשרפו ולהחליפן בעור חי".
לדברי פרופסור אלדד, "אם זה עור של החולה עצמו - זה נשאר לתמיד. אבל אם יש 80 אחוז כוויה, אנחנו לא יכולים להשתמש בעור של הפצוע, ואז אנחנו פונים לבנק העור. בתוך כשבועיים העור הגוף יזהה ש'רימינו' אותו וידחה את העור. אבל אנחנו לא מחכים, אלא כעבור שבועיים מחליפים בעור נוסף וחוזר חלילה, וכך אנחנו מרוויחים זמן שבו העור של המטופל יכול להחלים. בנק העור הוא למעשה בנק של זמן".
השתלת עור נשמעת מעט כמו מדע בדיוני, אך מדובר בהליך שמתרחש בשגרה. ד"ר צור מסביר כי הם מאחסנים את העור בהקפאה, וכאשר יש צורך בעור להשתלה הם מפשירים ושוטפים אותו באנטיביוטיקה. את העור משתילים בהליך ניתוחי שבו מניחים את העור החדש על הכוויה וחובשים את האזור. אחרי חמישה ימים פותחים תחבושות ורואים אם העור החל להתאחות ומה מצבו.
על נחיצותו של בנק העור במציאות בה מתקיימת מדינת ישראל עמדה כבר שנת 1974 ועדה שבדקה את התנהלות שרותי הרפואה במלחמת יום הכיפורים. אולם כמו הרבה דברים כאן, הוא הוקם בפועל רק ב-1986, לאחר אסון הספארי. ב-10 במרץ 1985 התפוצצה מכונית תופת בסמוך לשיירת כלי רכב של צה"ל, סמוך לעיירה הלבנונית מארג' עיון. באירוע נהרגו 14 חיילי צה"ל ו-14 נוספים נפצעו, חלקם סבלו מכוויות קשות. פרופסור אלדד היה אז ראש ענף רפואה בצה"ל ופלסטיקאי, ומלאכת הקמת הבנק הוטלה עליו.
"באירוע בספארי היו הרבה נפגעי כוויות ונאלצנו לרכוש עור מהולנד", הוא נזכר. "אחרי כן, פרופסור מנחם וכסלר (רופא בכיר בהדסה ומי שהקים את בנק העור, מ"ש) כבר הצליח לשכנע את הנוגעים בדבר בנחיצות של הבנק. יצרנו את המבנה של איך אוספים עור, איך משמרים והוחלט שהבנק יוקם בהדסה. מאז ועד היום טופלו באמצעותו אלפי בני אדם, חלקם הגדול חייב את חייו למפעל הזה".
במשך כמעט שלושה עשורים מספק בנק העור רקמה אנושית לאלפי מטופלים כאמור, אך פרופסור אלדד זוכר מקרה אחד במיוחד. ופאא סמיר אברהים בס, בת 21 מעזה, הועברה לבית החולים סורוקה לטיפול בכוויות קשות מהן סבלה. "היא הובאה בתאום מיוחד דרך מעבר ארז. פרופסור ליאור רוזנברג ביקש וקיבל עבורה עור מבנק העור הארצי וכך ניצלו חייה. שלחנו אותה הביתה והזמנו אותה לביקורת במרפאת החוץ של סורוקה". הביקורת הראשונה עברה בשלום, אולם ביוני 2005, כשהייתה בדרכה לביקורת נוספת, נתפסה במחסום ארז, כשהיא נושאת על גופה חגורת נפץ של יותר מעשרה קילוגרמים.
מקרה בולט נוסף שאנשי בנק העור מתקשים לשכוח הוא של חייל אתיופי שנפצע בפיגוע והיה במצב קשה, אך אבא שלו לא רצה שישתילו לו עור כי חשש שזה ישנה את צבע העור של בנו. בסופו של דבר הרופאים הצליחו לשכנע את האב לבצע את ההשתלה, ובכך אפשרו את החלמתו המלאה של החייל.
למה אנחנו מפחדים לתרום עור?
כל האנשים עמם שוחחנו בהכנת הכתבה הדגישו את החשיבות שבתרומת עור. את ההסכמה לתרום עור ניתן להביע באמצעות כרטיס אדי, המשמש הצהרה על נכונות לתרום איברים. אך העור מהווה בו סעיף נפרד, ומסתבר שרבים מהחתומים על כרטיס אדי מבקשים שלא ייטלו מהם עור.
"יש בציבור חשש מלתרום עור, שנובע מתפיסה שגויה", אומר ד"ר תומר צור. "עור זה אמנם סעיף נפרד באדי, כי מדובר במשהו חיצוני, אבל לא לוקחים עור מהפנים, הצוואר, כפות הידיים והרגליים. אם בני המשפחה רוצים לראות את הגופה - הם לא יבחינו בדבר". פרופסור אלדד מוסיף כי "אנשים חושבים שקצירת עור משחיתה את הגופה, אבל זה לא נכון. האמת היא שכשנוטלים עור מגופה, בקושי נשארים סימנים. מדובר בשכבה דקיקה בעובי דף נייר. חוץ מזה, מחקרים רפואיים מעידים על כך שלמתים לא כואב כלום", הוא אומר בחיוך.
על פי פרופסור אלדד, גם מבחינה הלכתית אין התנגדות לתרומת עור. "בתקופה שהקמנו את הבנק, נעשתה פנייה לרבנים הראשיים. כולם מסכימים כי יש חשיבות בתרומת איברים להצלת חיי אדם, אבל במקרה של עור, הבעיה בהקמת הבנק הייתה שלא מדובר כביכול במקרה חרום. בכל זאת הצלחנו לשכנע את הרבנים שהמצב במדינה הוא מצב חרום בכל רגע נתון. בזמן מלחמה, לא ניתן לאסוף מספיק עור ממתים ואנחנו מוכרחים להיות מוכנים מבעוד מועד. כך הצלחנו לשכנע את הרבנים לעודד תרומה של עור. כמובן שברגע שעור שמוחזק בבנק כבר אינו מתאים לשימוש, הוא מובא לקבורה".
אסונות המיחם של שבת
בשגרה, בבית החולים הדסה מטפלים בהשתלות עור במקרים רבים מדי כמו זה של ילדיה של בלה יעקבי מירושלים. בשבת האחרונה פונתה להדסה פעוטה בת שנתיים, אשר נכוותה גם היא ממים רותחים בביתה. "אנחנו רואים המון מקרים כאלה בכל שבת", אומר ד"ר צור. "ישנם מקרים רבים באוכלוסיית שומרי השבת, של ילדים שמושכים את כבל המיחם. במיחם עצמו בדרך כלל המכסה לא מחובר ונופל בקלות. למרות שאנחנו מנסים להזהיר, אנחנו לא מצליחים למגר את התופעה וחבל, כי חלק מהילדים האלה נזקקים להשתלות עור ונשארות להם צלקות לכל החיים".
בלה יעקבי מספרת כי זרקה את המיחם לפח האשפה, וממליצה לחברותיה לעשות כמוה. בתה שוחררה מבית החולים לפני שבועיים, בנה בשבוע שעבר. הוא עבר כבר השתלת עור אחת והליך נוסף צפוי לו בקרוב. "הם סובלים מכאבים קשים. הבת מבינה יותר והיא כבר יוצאת לשחק עם חברות. הבן עוד קטן, קשה להסביר לו מה קורה. אבל דווקא אצלו המראה יפה יותר, בזכות השתלת העור. גם הפנים שלו, תודה לאל, נראות יפה".
עוד בנושא:
איך אדם מחליט לתת את הכליה שלו לזר מוחלט?
האם בקרוב נראה בישראל השתלות רחם?
איך מטפלים בכוויות קור?