לתת את הכליה שלך לזר מוחלט

יצחק אשחר ואהרון עלי מעולם לא הכירו אחד את השני. העובדה הזו לא מנעה מאשחר (61), אב לשישה ילדים וסב ל-13 נכדים, לתת לעלי במתנה וללא שום תמורה פיסה מגופו. לפני כשלושה שבועות הוצאה אחת מכליותיו של אשחר והושתלה בגופו של עלי. "ביום שיצחק השתחרר מבית החולים, התחבקנו והתרגשנו", מספרת כעת אביגיל אשתו של עלי, "בעלי לחש לו בדמעות 'אני מקווה שאהיה ראוי לתרומה שלך', ויצחק ענה לו 'אתה כבר ראוי. אתה ראוי', כולנו בכינו מהתרגשות".

מה מביא אדם בריא, לא צעיר, לעבור תהליך מיון של שנה שלמה, לעמוד מול הדאגה של בני משפחתו ולהכניס עצמו תחת סכין המנתחים? "כמעט שכחתי שתרמתי", אומר אשחר, שכבר הספיק לשוב לעבודתו, כמנהל אגף החינוך במועצה האזורית גליל תחתון. "לפני הניתוח, התעסקתי בזה כל שעות היממה. עכשיו כבר עברתי לסדר היום". לעומתו, עלי, תושב פתח תקווה בן 63, לא חזר מאז הניתוח לשגרה. ההבדל הוא שהדבר האחרון שעלי רוצה הוא לשוב למה שהייתה שגרת יומו לפני הניתוח. שנתיים וחצי של ארבע שעות דיאליזה' שלוש פעמים בשבוע היו עבורו ועבור בני משפחתו די והותר.

עוד בנושא:
חייהם של שני אחים ניצלו בזכות תרומת לב
האם סחר בכליות הוא כורח מציאות?
נגד כל הסיכויים: סדרת כתבות עם סוף טוב

הקשר בין השניים נעשה באמצעות עמותת "מתנת חיים". מקים העמותה שם לו חזון "שנשמע הזוי, אבל הוא לגמרי אפשרי" - להעלים לחלוטין את רשימת הממתינים להשתלת כליה יותר מפרק זמן סביר ושאינו מסכן את חייהם. נכון להיום, החזון הזה נראה רחוק מהמציאות. כ-1,000 חולים בישראל מחכים בימים אלה לתרומת כליה, שלא רק תציל את חייהם, אלא תשיב אותם לתפקוד ולאיכות חיים. חלקם יקבלו את האיבר באמצעות תרומה מן המת, לחלקם יתרמו קרוביהם וכמה מהם יקבלו את האיבר מאדם זר וללא תמורה, במה שמכונה תרומה אלטרואיסטית. לצערנו, חלקם הגדול ימותו בזמן ההמתנה להשתלה.

דרכו של אהרון עלי בן ה-63 מפתח תקווה, אב לשלושה וסב לעשרה, אל ההשתלה הנכספת עברה הרבה אכזבות. החולי אינו זר לו. הוא סובל מסוכרת כבר שנים רבות, אך לפני שנתיים וחצי אובחנה אצלו אי-ספיקת כליות והוא נזקק לטיפולי דיאליזה. מאז, לדברי אשתו אביגיל, חייהם לא היו חיים. "בגלל הטיפולים, אנחנו מושבתים רוב השבוע. אחרי כל טיפול בעלי חש ברע, הגוף מותש מאד והוא רק רוצה לישון. אבל לא רק החיים שלו השתנו. אני פרשתי פרישה מוקדמת לאחר שנים של קריירה בחינוך ואני בבית מטפלת בו".

בינתיים, בצפון הארץ, חיפש יצחק אשחר דרך לתרום. "הגעתי לנושא דרך כתבה בתקשורת", הוא נזכר. "כל חיי הייתי אדם שמתרגם צורך למעשה, וגם כאן החלטתי שאני לא עומד בצד אל מול הסבל של האחר, אלא נוקט עמדה מעשית. כאיש חינוך, היה לי חשוב לשמש דוגמה לנתינה. יכולתי לתרום כסף או להתנדב – אבל זה לא מה שיתן כליה לאדם שזקוק לה". כך הגיע אשחר לעמותת "מתנת חיים", ולהחלטה שתשנה את חייו.

במקביל, מצבו של עלי המשיך להתדרדר וראייתו החלה להיפגע. בני המשפחה חיפשו פיתרון שיציל את חייו. "רציתי לתרום לו כליה בעצמי, אבל עברתי בדיקות ואמרו לי שאני לא מתאימה", נזכרת אשתו אביגיל. "ואז, חברה טובה הפתיעה והתנדבה לתרום לו. הבדיקות העלו שאין התאמה. שוב אכזבה. במחלקת הדיאליזה סיפרו לנו על עמותת "מתנת חיים" של הרב ישעיהו הבר".

בני משפחת עלי פנו לעמותה ושם הבטיחו לנסות למצוא תורם עבור אהרון. בד בבד, הם ביקשו שחברת המשפחה, שלא נמצאה התאמה בינה לבינו, תתרום לאדם אחר - זר לחלוטין. "היא מיד הסכימה ולפני שמונה חודשים היא תרמה את הכליה שלה והצילה את חייו של מישהו אחר. ואז הרב מצא לנו את יצחק".

הרב ישעיהו הבר, מייסד ומי שעומד בראש עמותת מתנת חיים, מכיר היטב את מה שעובר על אהרון עלי ואחרים במצבו. לפני שבע שנים קיבל את חייו במתנה, לאחר שעבר השתלת כליה. "בדיאליזה הכרתי בחור בן 19 מקרית ארבע, ששמו פנחס תורג'מן", הוא נזכר. "אחיו נהרג במלחמת לבנון השנייה והוא היה זקוק בדחיפות להשתלה. החלטתי לפעול כדי לאתר תורם עבורו, ואפילו מצאתי. אבל בזמן התהליך הארוך, קיבלתי שיחת טלפון עצובה מאד מאביו, שהודיע שפנחס נפטר. אותו יום טרגי חולל בקרבי מהפך. החלטתי שאני לא משאיר את חבריי לדיאליזה מאחור".

הבר עזב את עבודתו בתחום החינוך ולפני חמש שנים הקים את "מתנת חיים". "יום פטירתו של פנחס היה יום ההולדת של העמותה. השם הוא דו-משמעי. זאת גם מתנה מאנשים חיים וגם מתנה שמעניקה חיים". עד כה התבצעו 143 תרומות כליה אלטרואיסטיות (מאדם זר וללא תמורה) דרך העמותה. כולן עברו בשלום. השנה קיבל הרב הבר הכרה על פועלו, כשבחודש יוני העניק לו נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס את אות המתנדב.

תקווה מחודשת התעוררה בקרב בני משפחת עלי, שהתכוננו לקראת המפגש בבית החולים בילינסון עם תורם הכליה עבור אבי המשפחה. "לא הכרנו אותו קודם מעולם", מדגישה אביגיל עלי. "הזמינו אותנו לבדיקות שבועיים לפני הניתוח. ישבנו במחלקת ההשתלות ופתאום הגיע אדם חביב, פנה לבעלי ושאל 'אתה אהרון? נעים מאד, אני התורם שלך'. פגשנו אדם אצילי וגם אשתו מדהימה. סיפרנו אחד לשני את סיפור חיינו. היה מאד מרגש. רצינו להביא לו מתנה, אבל הוא לא הסכים לקבל. אמר שהוא עושה זאת כמצווה".

יצחק אשחר הגיע למפגש המרגש כשהוא מוכן היטב, בתום תהליך שנמשך שנה שלמה. "זה מסע ארוך ומורכב, כולל בדיקות רפואיות, מבחן אישיות, פגישות עם פסיכולוג וגם ועדה של משרד הבריאות. יש דגש על מניעת סחר באיברים, לכן מוודאים היטב שאין מערכת יחסים מוקדמת. בנוסף, לא יתכן סחר באיברים, כי לא אני בחרתי את הנתרם", סיפר.

לצד החשש מסחר באיברים, נועדו השלבים השונים לברר את מצבו הנפשי של התורם ולוודא כי הוא מבין את מעשהו והשלכותיו. "זה נכון לבדוק את מידת הנחישות, כי אין דרך חזרה. אדם שעובר את תהליך משקיע בכך הרבה מחשבה, מברר עם משפחתו אם הם תומכים במהלך ומגיע לתרומה שלם".

אחרי כמעט שנה של בדיקות, אישרה הוועדה את התרומה של אשחר. הפגישה הראשונה עם אהרון עלי השאירה עליו מעט פחות רושם. "זה היה קצת מאולץ, מביך. קצת כמו מפגש משפחות לפני חתונה של הילדים. הם הגיעו למפגש עם חשש שמא אחטוף רגליים קרות. יש משהו מאד לא מאוזן במצב. אחד נותן והשני מקבל. מצד אחד אני לא רוצה שום דבר בתמורה ומצד שני, אני מבין את הצורך שלהם להגיד תודה".

ויש הרבה על מה להגיד תודה. ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות של משרד הבריאות, מבקשת להדגיש את היתרונות שבהשתלה מין החי. "תרומות מהחי הן מאד מבורכות. סיכויי ההצלחה של השתלות מסוג זה הם 98 אחוזים. רוב התרומות הן של בן משפחה או חבר קרוב, ומיעוטן מגיעות מאדם זר. תרומות אלטרואיסטיות הן בעיניי דבר עילאי. אני יושבת בוועדה שמאשרת את התרומות ואני יוצאת מהדיונים נרגשת. רואה את הנתינה, את הערכים של האנשים שמעוניינים לתרום ופשוט מתמוגגת. יש גם כאלה שעבורם הצלת החיים מהווה איזה שהוא תיקון".

"השתלות מן החי מהוות כיום כ-60 אחוז מכלל השתלות הכליה בארץ", מציין פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת השתלות בבילינסון. "השתלה מן החי היא ללא ספק אפשרות עדיפה על פני המתנה להשתלות מן המת, שעלולה לקחת מספר שנים. המודעות עולה כל הזמן ואני וצוות מחלקתי עושים עבודה מאומצת בנושא, במטרה להסביר למשפחות המועמדים על ההליך ויתרונותיו". לדברי פרופ' מור, "הסכנה בכריתת הכליה עבור התורם מינימאלית. תמותה מהניתוח היא דבר נדיר. ההערכה היא מקרה תמותה לכל 3,000 ניתוחים".

על פי מור, התורם מתאושש ומשתחרר מהמחלקה תוך שלושה-ארבעה ימים ויכול לחזור לתפקוד מלא בתוך כחודש ימים. "גם לטווח הארוך, אנו מבצעים בדיקות קפדניות לתורמים לאיתור של סימנים מוקדמים של יתר לחץ דם, סוכרת או כל סימני פגיעה כלייתית כך שהסכנה להתפתחות אי ספיקת כליות בתורם לאורך השנים היא קטנה ביותר. כיום, בשל הגבלת הסחר באיברים ברחבי העולם, אין כמעט אלטרנטיבה לביצוע השתלת כליה בחו"ל".

על פי ד"ר תמר אשכנזי, כמעט כל התרומות האלטרואיסטיות מגיעות דרך עמותת "מתנת חיים". מה שבולט בהיעדרו מרשימת התורמים האלטרואיסטים, הוא המגזר החילוני. "מאה אחוז מהתורמים שלנו הם דתיים או חרדים", מודה הרב הבר. "אני לא מאשים. זה נובע בעיקר מהסיבה הפשוטה שזה הציבור שאני פועל בו בהסברה ובקידום מטרות העמותה". לדעתו של הבר, העיסוק שלו בעולם תרומות האיברים אינו סותר את התפיסה ההלכתית, המתנגדת לקצירת איברים לתרומה ממי שמת מוות מוחי.

"לגבי תרומה מהחי, אין חולק שמותר. לגבי מוות מוחי, קיימת דילמה הלכתית. הרפואה מתייחסת אל האדם כאל מת, אבל על פי ההלכה, כל עוד הלב פועם, גם אם באמצעות מכונה, אסור לקחת איברים כי זה מקרב את האדם אל מותו. דעתי בעניין פחות חשובה. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שהציבור שמתנגד לסוג זה של תרומת איברים – הוא זה שמוכן להיכנס לחדר הניתוח ולתרום כליה בעודו בחיים. יש בכך סוג של איזון".

עם זאת, לדברי הרב הבר, חילונים או דתיים , שימו אותו בחדר עם מספר אנשים – והוא יצא משם עם מתנדב לתרומת כליה. "איך משכנעים? קודם כל אומרים לאנשים בעצם למה לא? כליה היא איבר מיותר, רזרבי. אדם יכול לחיות עד 120 בבריאות טובה עם כליה אחת. החשש שאנשים מביעים מכך שיום אחד יחלו ויזדקקו לכליה השנייה, מקורו בחוסר מידע. "במקרה של מחלה, שתי הכליות יינזקו באופן שווה. הכליה היא בשבילי מיותרת - ובשביל האחר מצילת חיים. הסיפוק מהתרומה הוא בלתי ניתן לתיאור. עובדה שלא היה לי מעולם תורם כליה שהתחרט".

יצחק אשחר אינו זוכר דבר מהניתוח, שהתבצע ב-12 באוגוסט. "התעוררתי בחדר כשבמיטה לצדי שוכב אהרון, עם סוטול בלתי רגיל ממורפיום". השבוע הוא שב לעבודתו. "אני ממליץ", הוא מסכם. "אם מישהו יקרא את הכתבה הזאת ויחליט לתרום – אני את שלי עשיתי".

אהרון עלי השתחרר מבית החולים בתחילת השבוע ומצבו משתפר. "המסר שלי הוא לעודד אנשים לתרום. המדינה מוציאה מיליארד שקל בשנה על דיאליזה, ובינתיים בן אדם יכול להתפגר בזמן הטיפולים. התרומה לא רק מצילה את חייו של החולה, אלא את חייה של כל המשפחה. קיבלנו את החיים במתנה".