בראשית נברא העובר, ושקט היה ברחם. כלום. נאדה. לא כאבים בציצי, לא בחילות או הקאות, לא עייפות. כלום מדאיג. כבר חששתי שאולי הפלתי את העובר בלי לשים לב. זה קורה כל הזמן לכל כך הרבה נשים, כך סיפרו לי ברשת. מצד שני, ברגעים האופטימיים קיוויתי שהיעדר כל סימן להריון אומר שאהיה מבנות המזל האלה שיצליחו לצלול מתחת לרדאר של אלוהי הבחילות.
עוד בנושא:
הפוסט הראשון של "סוחבת בקושי"
בלוג חופשת הלידה של נועה הנדין
הפוסט הראשון של התקתקנית
זה לא שייחלתי להיות אחת מה"מלבלבות" וה"פורחות" האלה ש"הכי אוהבות להיות בהריון", ש"מתחברות לעצמן כשהן מרגישות "חיים חדשים צומחים בתוכן" ושתקופת ההריון היא התקופה בה הן מרגישות הכי עוצמתיות וכל השיט הזה - פשוט רציתי להביט באסלה ממבט עין הציפור כמה שפחות. לא בקשה גדולה, אבל אז פרץ התוהו ובוהו וגועל על פני תהום.
כמו על פי שעון, כשהסתיימו שלושת השבועות הראשונים להריון הפכתי לבולען מחסל מקררים, וביחס ישיר לכמויות שאכלתי התקיפו אותי הבחילות. זה לא שהן לא היו מתקיפות לו הייתי אוכלת רק מעט חזה עוף, חסה ואפונה, כמו שהמליצו לי, לכן, לשיטתי, אם כבר בחילות, עדיף לפני כן לדחוף פיצה.
לתחמן את הבחילות
הבחילות שלי לא באו בבוקר, אלא רק מהצהריים. כשהגעתי לבדיקה אצל הרופאה, וסיפרתי לה על התזמון שלהן, היא אמרה לי שרוב הנשים סובלות מבחילות בהריון דווקא אחרי הצהריים ושאין לה מושג מאין הגיע סיפור בחילות הבוקר. מה שלא יהיה, בוקר, צהריים, ערב, הבחילות האלה גומרות לך את היום. הן מוציאות ממך את שמחת החיים ואת הרצון לבצע פעולות פשוטות כמו לדבר, וגם פעולות נחוצות כמו לעפעף. הבחילה פשוט מזדחלת ועוטפת אותך כמו ערפל בלונדון וחונקת כמו ערפיח בניו מקסיקו, ואת הופכת לבובת סמרטוטים חסרת אונים.
במשך חודשיים וחצי הייתי חוזרת מהעבודה היישר אל המיטה ומתייחדת עם הבחילה שלי. ניסיתי ללמוד אותה ולתחמן אותה דרך נשימות עמוקות או קצרות או מקווקוות או דרך אור מלא או חושך או דרך תה קר או תה חם, אבל הדבר היחיד שעזר הוא השינה. בזמן שישנתי לא הרגשתי כלום, ולכן השאיפה היומית שלי הייתה לחזור הביתה לישון כמה שיותר מוקדם וכמה שיותר. וכך, עד לפני שבוע ביליתי כל רגע אפשרי במיטה, בניתוח תנודות הבחילה המפונקת שלי או בניסיון להירדם, עייפה או לא. אין ברירה, הייתי חייבת לישון כדי לא להרגיש כלום. לישון כדי לתפקד.
להתיידד מחדש עם הספה
ולפני שבוע, שלושה חודשים ושבוע לתחילת ההריון, סוף סוף יצאה השמש וזרחה בשמי חיי ההריוניים, סילקה את ענני האיכסה, ואותי מהמיטה. זה ממש קרה יום בהיר אחד. התעוררתי בבוקר כשאני מרגישה קלילות חשודה, וכשהסתכלתי במראה כבר לא נראיתי לעצמי חולה ודיכאונית. יכול להיות שהסתיים השליש הראשון המזוויע ומתחיל השליש השני הנהדר הזה שכולם מדברים עליו?
כן! עברתי שלב במשחק המוזר הזה! שרדתי את התופת והגעתי למנוחה ולנחלה. כבר שבוע שאני מרחפת לי בעולם גם אחרי השעה שבע בערב, קונה בגדי הריון, מתיידדת מחדש עם הספה בסלון, מסוגלת להתרכז גם בסרטים זרים, מודעת לקיומו של בעלי ומתענגת על הרגע. קארפה דיאם. כי השעון מתקתק, ובעוד שלושה חודשים אסולק מגן העדן היישר לגיהנום השליש השלישי, שיש המדווחות עליו כגרוע עוד יותר מהראשון.
אני לא יכולה לדמיין את זה כרגע וגם לא רוצה. אני לראשונה מבינה על מה מדברות הפורחות והמלבלבות, כי לראשונה אני באמת נהנית מכל המצב הזה. אני גם מרגישה טוב, גם נראית טוב ובעיקר מתרגשת, אז למי אכפת מה יהיה בעוד רבע שנה.
