על רקע התאבדותו של רובין וויליאמס בשבוע שעבר עולה מחדש השאלה עד כמה התאבדות היא דבר שניתן למניעה. סקירה גדולה של מחקרים בתחום, שפורסמה בירחון הרפואה הבריטי ה-BMJ, הראתה כי טיפול בתרופה ליתיום הפחית את הסיכון למוות ולהתאבדות ביותר מ-60%, בהשוואה לפלסבו.
עוד בנושא:
איך גאון קומי יכול למות מדיכאון?
איזה סוג של טיפול מתאים לך?
במחקר החדש התבססו החוקרים על בדיקה וניתוח של 48 מחקרים מבוקרים - הכוללים יחדיו 6,674 משתתפים - שבוחנים את ההשפעה של ליתיום. כאשר השוו החוקרים מאוניברסיטת אוקספורד בבריטניה ומאוניברסיטת ורונה באיטליה את יעילות הטיפול בליתיום בהשוואה לטיפול בפלצבו הודגמה ירידה ניכרת בסיכון לפגיעה עצמית אצל המטופלים.
תוצאות המחקר מאששות את יעילותה של התרופה, ואת העובדה כי היא פתרון יעיל להפחתת הסיכון להתאבדות בקרב אנשים שסובלים מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) או מדיכאון.
לפי נתונים קודמים ניתן לקשור כמעט כל הפרעה פסיכיאטרית לסיכון מוגבר להתאבדות. יחד עם זאת, הפרעות במצב רוח נושאות את הסיכון הגבוה ביותר לפגיעה עצמית. הסיכון להתאבדות של אדם הלוקה בהפרעה במצב הרוח גדול פי 30 בהשוואה לסיכון באוכלוסייה הכללית.
סקירת מחקרים שפורסמה בשנת 2005 בירחון האמריקני לפסיכיאטריה על ידי צוות החוקרים שביצע את המחקר הנוכחי, הראתה גם היא כי בהשוואה לפלצבו ולתרופות אחרות, שימוש ליתיום לטווח ארוך הפחית את הסיכון להתאבדות באנשים עם הפרעות במצב רוח. עם זאת, המחקר הקודם היה קטן יותר ומקיף פחות מהנוכחי.
מהי הפרעה דו-קוטבית?
הפרעה דו קוטבית היא בעיה נפשית שגורמת לשינויים במצב רוח. הסובלים ממנה יכולים לחוש לעיתים באופן מוגזם וקיצוני תחושה של מצב רוח מרומם, התנהגות אימפולסיבית, עצבנות, ובזבזנות חסרת שליטה. לעומת זאת, בפרקי זמן אחרים, הם חווים תקופות של תחושת עצב ודיכאון. הסיבה להפרעה דו-קוטבית לא ברורה. הבעיה עשויה להיות קשורה לחוסר איזון של כימיקלים במוח. כימיקלים אלה מאפשרים לתאים לתקשר אחד עם השני ולשחק תפקיד חיוני בכל תפקודי המוח.
רק כאחוז מהאוכלוסייה סובלים מהפרעה דו-קוטבית. אנשים עם היסטוריה של הפרעה דו-קוטבית במשפחה נמצאים בסיכון מוגבר. רוב האנשים נוטים לפתח את התסמינים הראשונים של ההפרעה בין גיל 15 ל-30 והופעתה הראשונית בגיל הילדות או מעל גיל 65 נדירה מאוד. אם אינה נשלטת ומטופלת היטב, הפרעה דו-קוטבית עלולה להקשות על אורח חיים תקין ונורמלי ועל קשרים חברתיים.
אנשים בדיכאון נמצאים בסיכון גבוה למות מכל סיבה שהיא
דיכאון קליני הוא מצב רפואי שגורם לאדם לחוש תחושת עצב וירידה במצב הרוח שהיא קשה ומשמעותית יותר מתחושת עצב שיכול לחוש כל אחד לעיתים. הדיכאון מוביל לתחושת עצב יומיומית, לתסמינים משמעותיים לטווח ארוך, ולעתים קרובות משבש את יכולתו של אדם לחיות חיים נורמליים. גורמי הסיכון לפתח דיכאון תלויים במשתנים רבים כמו שינויים בתפקוד המוח, גנטיקה, מצבי לחץ ועקה (סטרס) ונסיבות חיים מסויימות (מוות של בן זוג, גירושים או מחלה, לדוגמה).
דיכאון היא ההפרעה הפסיכיאטרית השכיחה ביותר ברחבי העולם - כ-17 אחוזים מהאוכלוסייה חווים התקף של דיכאון קליני מתישהו במהלך חייהם. למרות זאת, מעטים מהם פונים לעזרה רפואית. שני שליש מהאנשים שחווים דיכאון מתלוננים על סימפטומים גופניים, כגון כאבי ראש, בעיות בגב, או כאבים כרוניים.
לאנשים עם דיכאון שאינו מטופל יש איכות חיים ירודה, סיכון גבוה יותר להתאבדות, וסיכון לסיבוכים רפואיים של בעיות בריאותיות אחרות שאינן דיכאון, בעיקר משום שמידת שיתוף הפעולה והרצון לטפל בבעיות נמוך בזמן דיכאון. למעשה, אנשים שסובלים מדיכאון נמצאים בסיכון גבוה כמעט פי שניים למות מכל סיבה שהיא. מי שמוכן להיחשף ולהודות שמדובר במחלה אמיתית ולפנות לעזרה יכול ליהנות משילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי שמטפל באופן יעיל בתסמינים ומאפשר חזרה לחיים תקינים.