להמשיך בשגרה גם כשהבנים בעזה

כבר כמעט ארבעה שבועות עברו מתחילת המבצע ובינתיים לא נראה סיום באופק. כל אמא, אבא ,אח או אחות, חבר או חברה לחיים מצויים כבר תקופה ארוכה במצב קיצוני של חוסר ודאות וחוסר שליטה לגבי מה שקורה סביב, גם בעורף וכמובן גם בחזית.

לחרדות של תחילת המערכה (מצב החירום, אזעקות, רקטות וההתנהלות עם הילדים והמשפחה בעקבותיהם) התווספו עם הכניסה הקרקעית חרדה וחשש כבד לחייהם של החיילים – בעלים, בנים, אחים וחברים. כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו בסדיר או במילואים שנמצא באזור הלחימה והמחשבה על מה עלול לקרות מנקרת אצל כולם.

עוד בנושא:
קווי סיוע לתמיכה נפשית והתמודדות
ילדים שואלים על מוות
הורים שואלים: אבא בצו 8, הילד מתחבא מתחת למיטה

לצערנו, אי אפשר להעלים את החרדות והפחדים בהינף יד, אבל כן ניתן לעבור את התקופה הבלתי נסבלת הזו בעזרת מחשבה על כל יום ביומו, מרגע אחד למשנהו. הרעיון הוא להיעזר בכל היכולות ולהרחיב את כל הכלים והאמצעים כדי להעביר עוד יום באופן שפוי וכדי לא לאפשר לחרדה להציף.

היצמדות לשגרה היא האתגר המרכזי העומד בפני המשפחות שילדיהן נשלחו להילחם. עליהן לעשות מאמץ כדי להמשיך ולנהל שגרת עבודה ולהמשיך בעשייה. ההמלצה היא לנסות ולנתב את תשומת הלב לדבר עצמו בו עסוקים ולייצר הסחת דעת. האתגר הוא למצוא את ה'דבר הזה' שלוקח למקום אחר, ולו לרגע, את המחשבות הטורדניות. יש מגוון אפשרויות: יש מי שימצא את עצמו באמנות, בספורט, בנגינה, בנגרות, בבישול, בסדר וארגון, בצביעה ועוד. הכול לגיטימי. כל מה שעושה את העבודה עבורכם. לעיתים אנשים מוצאים לעצמם פורקן באמצעות כתיבה. מתן לגיטימציה לרגשות הקשים וכתיבתם על דף (ביניכם לבין עצמכם) עשויה לשחרר חלק מהנשיאה בקושי.

דרכים נוספות להתמודדות היא להקיף את עצמכם במשפחה, חברים ואנשים שמבינים מה עובד עליכם, אנשים שבמחיצתם לא תצטרכו להיות "בתפקיד" אלא פשוט להיות ביחד.

הרבה פעמים הורים במצבים קיצוניים של חרדה מצליחים לשמור על תפקוד במרבית הזמן ואז ברגע אחד הכל קורס. ברגע אחד מתגנבת מחשבה שלא מצליחים להדוף והיא מטפסת ומערערת את כל החוסן שנבנה, ובבת אחת כל ההגנות מתפוררות. זהו הרגע בו החרדה משתלטת.

רגעים כאלה קיימים וזה בסדר. טבעי שמדי פעם "ניכנס לסרטים" כי הבן לא סימס או כי יש לנו תחושה לא טובה. כדי להתמודד עם הרגעים האלה אפשר לתרגל בזמנים רגועים יותר תרגילי נשימות ולאמץ אותם בשעת מצוקה. כשאנחנו במצב של לחץ אנחנו נושמים במהירות, נשימות קצרות שמייצרות חרדה ופאניקה. דווקא אז חשוב להכניס כמה שיותר אוויר באמצעות נשימות איטיות ועמוקות.

הצעה נוספת מתקשרת לצורך הבלתי נגמר להיות מחובר 24/7 ביממה לערוצי החדשות, לפרשנויות, לאפליקציות כדי לדעת מה קורה וכדי לא לפספס דבר. הצורך הזה ברור ומובן, אבל חשוב להבין שצריכת חדשות מסביב לשעון תורמת להגברת החרדה ולא באמת מאפשרת להתנתק מקולות המלחמה ואינה תורמת לניסיון לנהל איזושהי שגרה שפויה. רצוי מאוד שמקלטי הטלוויזיה לא יהיו דלוקים כל הזמן. אפשר להחליט שמתעדכנים רק פעמיים-שלוש ביום למשך חצי שעה, אלא אם כן יש אירוע חריג. אפשר להתעדכן באינטרנט לכמה דקות ולעבור הלאה.

ברגעים בהם יש הפוגה, כשניתנת הזדמנות לבקר או לראות את החיילים או כשהם סוף סוף חוזרים הביתה להתרעננות - יש שמחה והקלה עצומות. הרגשות מציפים - בכי וצחוק מתערבבים ואפשר לשחרר, לפחות לזמן קצוב. באופן טבעי נפנק, נעניק, נרעיף בשמחה ובהגזמה עם רצון ענק לפצות על כל התקופה שחלפה. זה בסדר.

אם הבנים שלכם עומדים לחזור לקו האש, חזקו אותם, האמינו בהם, תנו להם כוחות לצאת ולהתמודד. זה בסדר לשתף גם בחשש שלכם אבל אל תשלחו אותם עמוסים גם בדאגה לכם וטרודים מהיכולת שלכם להתמודד. אפשרו להם לספר עד כמה שמתאים להם, לשתף עד כמה שהם רוצים או יכולים. אל תילחצו עליהם.

אם הם חוזרים פנימה, עכשיו זה לא הזמן הנכון לחטט בפצעים ולסדוק את שריון ההגנה שלהם. כשכל זה יהיה כבר מאחורינו עם סיום הקרבות ופיזור העשן - יהיה חשוב לתת מענה ולטפל בכל מי שלקח חלק בלחימה. החיילים הפצועים מקבלים טיפול מסור, אבל חשוב לתת את הדעת גם לאלה שלא בהכרח נפצעו פיזית, לאלה שנחשפו למראות, לקולות ולריחות שבעולם תקין לא היו צריכים להיחשף אליהם. כל מי שראה את המראות הקשים, גם אם לא נפלה שערה משיער ראשו, כל מי שנאלץ לסחוב את גופות חבריו – כל אלה זקוקים לטיפול ולתמיכה נפשית מוקדם ככל האפשר, כדי שהנזקים האלה יהיו מעטים ככל שניתן.

ואם בכל זאת נסתכל קדימה ליום שאחרי: פעמים רבות הקושי לא ניכר על פניהם של החיילים והם משדרים עסקים כרגיל. הם כבר מתכננים את הטיול לאחר השחרור ונדמה שהרע כבר מאחור, אבל אם ניתן להפחית במשהו את הסיכויים שהטראומה תפרוץ מאוחר יותר, כדאי וחשוב לתת מענה בהקדם.

פוסט טראומה: איך לומדים לעבד מציאות כזו?

בעקבות מבצע "צוק איתן", מכון אדלר בשיתוף בזק פתחו קו פתוח הזמין ללא עלות להוריי החיילים והמשפחות. כל הורה שמרגיש צורך באוזן קשבת או במענה מקצועי נוכח ההתמודדות והמצוקה האישית שלו מוזמן להתקשר 1-800-800-955.

לימור קרלינסקי-ארג'י היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר