פוסט טראומה: איך לומדים לעבד מציאות כזו?

המצב המתוח בדרום מעלה מחדש המון כאבים של המון אנשים. לצערנו הרב, פוסט טראומה היא תופעה מאוד נפוצה במדינה שבה מבצע צבאי הוא כמעט עניין שבשגרה. גם עבור מי שנושא את הצלקות למעלה מ-30 שנה, גם עבור מילואימניק צעיר שעדיין חי את הטראומה של סבב הלחימה הקודם בעזה, וגם עבור ילד שנולד וגדל במציאות של צבע אדום – כל אזעקה, כל מהדורת חדשות, כל עדכון בוואטסאפ או מבט קצר בפייסבוק, מציף מחדש הרבה פחדים וכאבים.

פוסט טראומה היא בעיה קשה מאוד. התסמינים של התופעה הם מחשבות או פלאשבקים מהאירוע הטראומטי, תסמיני דיכאון הכוללים עניין מופחת בסביבה, תחושות ניתוק וזרות ורגשות עמומים, עוררות יתר המתבטאת בחוסר סובלנות והתקפי זעם, תסמיני חרדה, הפרעות שינה והימנעות מפעילויות שמעוררות את זיכרון האירוע.

במאמר שפורסם בוואלה! בריאות ביום הזיכרון האחרון, הסביר הפסיכולוג גל קכמן כי כדי להתמודד עם הטראומה, האדם שסובל מהתסמונת מוציא לפועל התנהגויות שאמורות לשמור עליו מפני אירוע טראומטי נוסף. "הימנעות ממקומות ומאנשים שעלולים להציף את זיכרון האירוע, ניסיונות לשכוח ולא לדבר על הדבר שהתרחש ודריכות יתר, שמתבטאת לדוגמה ברגישות לרעשים חזקים", הסביר קכמן, "אולם על אף כל הניסיונות להימנע ממחשבה או ממעשה הקשורים לאירוע הטראומטי, הוא חוזר שוב ושוב, בחלומות, בפלאשבקים ובחלימה בהקיץ".

פרופ' דני ברום, מנהל המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה בבית החולים הרצוג בירושלים, מסביר כי אחת הבעיות הקשות של חיילים לשעבר היא הפער העצום שבין החוויה הצבאית לחוויה האזרחית. "במדינה שלנו אין כל כך תכנית מעבר משירות קרבי לאזרחות, אתה משתחרר ואז אתה מחפש את עצמך בהודו או בדרום אמריקה. אין מישהו ששואל אותך מה שלומך, מה אתה לוקח מהצבא, מה קרה לך שם", אומר פרופ' ברום, "אנחנו יודעים שהרבה אנשים מעידים על עצמם שהם 'שרוטים' מהתקופה הזו".

לדברי ברום, בבית החולים הרצוג החלו פרויקט מיוחד של עבודה עם חיילים מיחידות קרביות לאחר השחרור. "אחרי מלחמת לבנון השנייה התחלנו תכנית מעבר. אנחנו לוקחים צוות מיחידה אורגנית לתקופה של עיבוד, אנחנו עושים את זה בכמה סדנאות ופותחים למעשה את כל מה שקרה להם. זה די מדהים מה שאתה שומע שם", מספר ברום, "עכשיו יש לנו רשימה המתנה ארוכה, כי התחושה של הרבה אנשים היא שהם לא באמת השתחררו מהצבא". לדברי ברום, תכנית מסוג זה צריכה להיות זמינה לכל מי שנחשף לזוועות במהלך שירותו הצבאי, כדי לשחרר אותו מהמידע.

לדברי פרופ' ברום, הרבה פעמים מי שיודע להתיר הכי טוב את המשקעים של החוויה הצבאית הן החברות והנשים של החיילים לשעבר, ולכן גם להן יש תפקיד חשוב ביום שאחרי. "אחד הפידבקים הכי טובים שקיבלנו מהמשתתפים בסדנאות הוא שהנשים אומרות להם שהם השתנו", אמר.

לשאלה איך חיילים לשעבר מצליחים להתמודד עם המציאות המטורפת של השבועות האחרונים, מספר ברום כי "אנחנו בקשר עם חלק מהמשתתפים שהיו בתכנית שלנו, וראינו משהו מעניין – מצד אחד הם יותר מודעים לעובדה שזה מעלה להם כל מני זיכרונות, אבל מצד שני יש להם רצון מאוד חזק להיות חלק מהלחימה. הם לקחו משאית וביקשו מאנשים לתרום מצרכים, ואתמול ירדו כיחידה לדרום כדי לתמוך בחברים שלהם. וזה מראה לנו שאם אתה מעבד את החוויה, אתה מחבר שוב את היחידה ואת הגאווה, שבחלק האחרון של השירות לפעמים הולכת לאיבוד".

הצוות של פרופ' ברום לא עובד רק עם חיילים. בשבע השנים האחרונות הם עקבו אחרי 250 משפחות משדרות, כדי לראות את ההשפעה של המצב הביטחוני המתוח על בריאותם הנפשית של ילדים. "ראינו את הילדים לפני שש-שבע שנים בשדרות, וחזרנו אליהם לאחרונה, לפני כל הבלגן, כדי להבין באילו תנאים הם מתמודדים טוב, ובאילו תנאים הם מתקשים. רצינו לבדוק מה מאפשר לילד קטן, שראינו לראשונה בגיל שנתיים, להמשיך את החיים המטורפים שם", אומר פרופ' ברום.

לדבריו, רוב הילדים מתמודדים טוב, אבל יש בערך 30 אחוזים שמפתחים קשיים לווסת את הרגשות. "אם הם מרגישים משהו, זה פשוט משתלט עליהם. אם הם כועסים זה מתבטא באלימות, ואם הם מדוכאים הם לגמרי מדוכאים, יש להם קושי להתאפס. וזה נזק לא קטן לטווח הארוך", אמר.

לדבריו, הגורם המרכזי לקשיים של הילדים הוא דווקא התגובות של ההורים. "ראינו שגורם מרכזי זה בעצם עד כמה ההורים נשארים מאוזנים, עד כמה ההורה אחרי שיש אזעקה יודע להרגיע את עצמו. אם ההורה מתקשה, לרוב אתה רואה שגם הילד מתקשה. אנחנו מדברים על ילדים קטנים בני שנתיים-שלוש, ואנחנו רואים בשל המחקר עד כמה חשוב לעשות התערבויות ממש מוקדם, וזה משהו שאנחנו עושים בשדרות כבר תשע שנים – עובדים עם הורים וילדים, עם דגש על כך שההורים ילמדו איך ללמד את הילד לווסת את עצמו ולהירגע אחרי שהוא נבהל".

לדברי ברום, את היקף הטראומה של תושבי הדרום אי אפשר עדיין לאמוד, שכן החוויה עדיין בעיצומה, גם אם היא נמשכת כבר שנים ארוכות.

פרופ' ברום מסביר כי בשעת חירום מופעל אצלנו מנגנון הישרדותי שגורם לנו להיבהל במקרה הצורך, ולהגיב בהתאם. "יש לנו מערכת פנימית שאומרת לנו להגיב בשעת סכנה, השאלה הגדולה היא מה קורה אחרי הסכנה. היו הרבה מחקרים על מבוגרים בשדרות, אבל אי אפשר לדעת באמת את ההשפעה כי המצב שם מתמשך ומתמשך – אתה לא יודע מה יקרה ברגע שזה יירגע", אומר ברום, "אם יש סכנה אז כדאי שאנשים ייבהלו ויעשו את הדבר הנכון כדי לשרוד, השאלה היא מה קורה אחרי שהמציאות חוזרת למסלולה, האם האדם לומד לכבות את מנגנון החירום הזה ולהאמין שעכשיו זה בסדר. לצערנו, אחרי זמן כל כך ארוך - זה יהיה קשה".