פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדינה בפוסט טראומה

      אחרי אירוע טראומטי הנפש תוקפת את עצמה על מנת לשרוד, ממש כמו במחלה אוטו אימונית. ובישראל אירועים טראומטיים הם כמעט עניין שבשגרה. מהי פוסט טרואמה ולמה היא משורשת כל כך עמוק בדי אן איי התרבותי שלנו?

      חייל וחברתו צועדים (ShutterStock)
      אומה שפועמת בחרדה טראומטית מפני האירוע הבא (אילוסטרציה: Shutterstock)

      בכל שנה בין אפריל למאי אנחנו חוגגים שחרור, הישרדות, הקרבה ועצמאות, אבל במידה רבה שוכחים את האנשים שנותרו בחיים אך איבדו את נפשם – אלו האנשים שסובלים מפוסט טראומה. פוסט טראומה (בעברית: הפרעה דחק בתר חבלתית) היא בעיה קשה מאוד, וישראל, לצערנו, היא מעצמה בתחום הזה.

      מה זה פוסט טראומה?

      כיום נהוג לאבחן הפרעה פוסט טראומטית על פי מודל רפואי שנקבע בספר ה-DSM, שמכונה גם התנ"ך של הפסיכיאטרים. מודל זה מנסח שורה של תסמינים שעוסקים בהתנהגויות, מחשבות וביטויים פיזיולוגיים של ההפרעה בנוסף לדרישה שהאירוע הטראומטי נחווה כמסכן חיים.

      התסמינים של התופעה הם: חודרנות שמתבטאת בחלומות, מחשבות או פלאשבקים מהאירוע הטראומטי; תסמיני דיכאון הכוללים עניין מופחת בסביבה, תחושות ניתוק וזרות ורגשות עמומים; עוררות יתר המתבטאת בחוסר סובלנות והתקפי זעם, תסמיני חרדה, הפרעות שינה והימנעות מפעילויות שמעוררות את זיכרון האירוע.

      ההפרעה הפוסט טראומטית החלה את דרכה כ"הלם קרב" ושויכה לחיילים שחזרו מהחזית. לאחר מלחמת העולם הראשונה אירופה כולה היתה מבועתת נוכח הזוועות שהתרחשו. זיגמונד פרויד בעצמו עמד מבולבל נוכח תופעת הלם הקרב. איך אדם אשר מונע על ידי חיפוש עונג, מפנה כל כך הרבה אנרגיה נפשית לשם גרימת כאב וייסורים לעצמו, ובאופן מאד עיקש כך שפסיכו-תרפיה כמעט לא מסייעת להקלה.

      פוסט טראומה ויצר המוות

      על מנת להסביר זאת פרויד נאלץ למעשה להמציא דחף חדש, את התנטוס, דחף המוות. הקביעה הזו עוררה ועדיין מעוררת מחלוקות בקרב הפסיכולוגים ורבים טוענים כי היא שגויה. אולם הדבר החשוב הוא הערך המטאפורי של דחף המוות.

      פרויד ניסח תופעה שרובנו יכולים להבין: תופעה בה נפשנו תוקפת את עצמה, כמו מחלה אוטו אימונית בה הגוף תוקף את עצמו. במובנים רבים לאחר אירוע טראומטי הנפש תוקפת את עצמה על מנת לשרוד, גם אם לא בדיוק לחיות. באופן אינסטינקטיבי הלוקה בהפרעה מוציא לפועל התנהגויות שבאות לשמור עליו מפני אירוע טראומטי נוסף. הימנעות ממקומות ומאנשים שעלולים להציף את זיכרון האירוע, ניסיונות לשכוח ולא לדבר על הדבר שהתרחש, דריכות יתר שמתבטאת לדוגמה ברגישות לרעשים חזקים (פורים הוא חג נוראי לאנשים הלוקים בפוסט טראומה).

      אולם על אף כל הניסיונות להימנע ממחשבה או ממעשה הקשורים לאירוע הטראומטי, הוא חוזר שוב ושוב, בחלומות, בפלאשבקים ובחלימה בהקיץ. כמו תקליט שרוט, התחושה היא שהמוח "נתקע" על קטע מסוים, ובאופן מצער זה הקטע הכי רע בתקליט. אדם שחווה אירוע טראומטי עובר חוויה שניצבת מחוץ ליכולתו להבינה באופן משמעותי על ידי סט הכלים שאיתו התנהל בעולם עד עתה. האירוע כל כך מזעזע את המערכת, עד שניתן להגיד, באופן מטאפורי, שהיא מתחילה לתקוף את עצמה, שואפת להיפטר מתחושת חוסר המובנות בכל אמצעי שהיא יכולה. המשפט הנפוץ שאומרים לנפגעי טראומה הוא שהם חווים תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.

      על מנת להבין את תופעת "התקליט התקוע" יש להבין את האופן בו אנו מתייחסים למציאות שסביבנו. בני האדם תלויים במערכת ייצוגים, ובראשה השפה על מנת להסביר את המציאות שאותה הם חווים. את האירוע הטראומטי ניתן לראות כאירוע אשר פוגש אותנו בעוצמה מטלטלת בגלל שהוא מצוי מחוץ ליכולתנו לייצג אותו. הנפגע הטראומטי חוזר שוב ושוב על האירוע דרך פלאשבקים וחלומות בניסיון נואש לנסות ולהסמיל אותו בתוך מערכת ייצוגים שהוא יכול להבין ולקבל. כמו מחשב תקוע, המערכת לא יכולה להמשיך הלאה לפני שתמצא דרך להכניס את האירוע החריג לתוך תבנית מוכרת. בטיפול, אנו עובדים עם נפגעים פוסט טראומטיים על מנת להפוך את האימה של המפגש עם ארעיות ואקראיות החיים לסיפור שאפשר לספר, לחוויה שניתנת לעיבוד קוגניטיבי ורגשי.

      בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו

      בשבועות שבין פסח ליום העצמאות מצויה הסיבה להיותנו אומת פוסט טראומה. העם היהודי כבר לא יכול לזכור את מספר הטראומות שעבר לאורך 3,000 השנים האחרונות. רדיפות, גלויות, חורבן אחד אחר השני ושואה אחת שעומדת מעל כולם. הטראומה, ניתן להגיד, מצויה בדי אן איי התרבותי שלנו.

      בכל חג פסח אנו שרים "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". זו תגובה טראומטית, בדיוק כמו תגובתו של חייל שחזר מהחזית, דרוך תמיד, ישן עם אקדח בקרבת מקום, שכן אם קרה משהו פעם אחת יכול להיות שיקרה פעם נוספת, אך בפעם הבאה אהיה מוכן אליו. השירים, המשלים והסיפורים מועברים מדור לדור, וכמו אצל האדם הפוסט טראומטי הם נחווים כאמתיים לחלוטין, באמת התרחש אסון, ולכן באמת צריך להיזהר.

      אבל הימנעות, כזכור, היא התסמין הבולט של פוסט טראומה. וכזו היא גם ההימנעות בהכרה האמיתית של השפעות האימה שנשארת בלב השורדים. כך ניתן להסביר כי בעוד אנו זוכרים את השואה, אנו משליכים הצידה, הרחק מהכרתנו, את הניצולים. בעוד אנו מנציחים את ילדינו, אחינו וחברינו שנפלו בקרב, הלומי טראומה ממלחמות ישראל עדיין נלחמים במשרד הביטחון לקבל הכרה וטיפול.

      רקטה שנפלה בשדרות (דרור עינב)
      רקטה שנפלה בשדרות. "זה בלתי מתקבל על הדעת" (צילום: דרור עינב)

      הפרעה פוסט טראומטית מרסקת את החיים. פיטורין ואבטלה, משפחות מפורקות, אבות ואימהות שאינם יכולים להיות סבלניים, מרוכזים, נוכחים, והכי גרוע בעלי הידיעה שאינם מצליחים לתת לאוהבים אותם את אשר הם זקוקים לו. ידיעה שממלאת עד אפס מקום את הנפש בתחושות אשמה וחוסר ערך עצמי בלתי נתפסים.

      וזה תמיד נותר, נטוע עמוק בלב הנפש שחוותה את הדברים שאנו מבססים את כל חיינו על ההנחה שלא יקרו. כך לדוגמה, מחקרים מראים כי ניצולי שואה שהיו ילדים בזמן המלחמה, והעבירו חיים שלמים בתפקוד יחסית סביר, לפתע חוזרים, בגילאים מאוחרים לטראומה וחווים אותה מחדש וביתר שאת.

      חברו אם כן את המשוואה הבאה: ניצולי שואה, ניצולי מלחמות, נפגעי פעולות איבה ומשפחות שכולות, כמו גם ניצולי תאונות הדרכים הרבות וקיבלנו אומה שפועמת בחרדה טראומטית מפני האירוע הבא.

      לפני שנים מספר כחלק מצוות סיוע למטפלים בשדרות זכורה לי שיחה עם אחת המטפלות. עמדנו שם בלב השקט המתוח ובין שאיפה ארוכה אחת לשנייה מהסיגריה פרשה בפניי המטפלת את המציאות הלא תיאמן בה היא פועלת. "זה בלתי מתקבל על הדעת" אמרה בפנים סמוקות, "הדבר הראשון שעושים עם נפגע טראומה זה להרחיק אותו ממקום האירוע, במיוחד ילדים. ואילו כאן, נופל קאסם מביאים אותם אלינו אנחנו מרגיעות ונותנות כדור ומשחררות אותם בדיוק לאותו מקום בו התרחש האירוע וסביר להניח שיתרחש שוב".

      מומחי פוסט טראומה ברמה עולמית

      מהצפון ועד הדרום, ממזרח ועד מערב ישראל מספקת מלאי בלתי נגמר של הפרעה פוסט טראומטית, לכן גם הצורך הבלתי פוסק למצוא לכך טיפול הולם. ישראלים הם מומחי פוסט טראומה ברמה עולמית, אישים ידועים בעולם הטיפול כמו פרופ' עדנה פואה אשר הגתה את שיטת החשיפה הממושכת או פרופ' מולי להד שהגה את שיטת ה SEE FAR CBT ושותפיהם ותלמידיהם עושים חיל בעולם ומייעצים למדינות שונות בנושאי פוסט טראומה.

      כיום המחקרים תומכים ביכולת להכחיד את התסמינים הפוסט טראומטיים על ידי טיפול המערב תרגילי חשיפה, הרגעה ושינויים מחשבתיים.

      גל קכמן הוא פסיכולוג