למה אנחנו עוטפים את הילדים בצמר גפן?

בשבת האחרונה ישבתי בארוחה משפחתית ושוחחתי עם קרובי משפחה רחוקים. בזווית העין ראיתי את הבן שלי זוחל על הרצפה לעבר כפכף שהיה זרוק בפינת החדר, וזומם להכניס אותו לפה. באופן אוטומטי, הזזתי את הנעל, ונתתי לבן שלי משחק נקי ונוצץ לשחק בו. הפעולה היומיומית הזו גרמה למבוגרים יותר סביב השולחן לתרעומת, שעיקרה: אתם שומרים על הילדים שלכם יותר מדי.

אסתר, גננת ותיקה בדרום הארץ, סיפרה אז כי הילדים בגן שלה מפחדים מהכל. "גם בפעם הרביעית שהם רואים את הפסטיגל, הם עדיין מפחדים כשנכנסת הדמות הרעה. ממה יש להם לפחד כל כך? אתם לא חושפים את הילדים שלכם לכלום, עוטפים אותם בצמר גפן, ואחרי זה מתפלאים שהם מפונקים", אמרה.

ונראה שהיא צודקת. כשאנחנו היינו ילדים היינו משתוללים בחוץ, נופלים ונחבלים, רבים ומשלימים. הילדים של היום גדלים בסביבה סטרילית הרבה יותר – הם משחקים בעיקר בבית, או תחת השגחה, וההורה שמלווה אותם בדרך כלל יעצור אותם רגע לפני הנפילה. כשההורים שלנו היו ילדים הם חלמו להשתתף בפעילויות של המחתרות, ייסדו חבורות סודיות בהחלט והתחבאו בסליקים. אולי לא ממש ככה, אבל זה היה הרושם. הם יכלו לעשות הכל, ויעידו על כך כל גיבורי ספריה של אסתר שטרייט-וורצל.

אז למה בעצם אנחנו עוטפים את הילדים שלנו בצמר גפן?

"לפסיכולוגיה יש אחריות לא מבוטלת למצב הזה", מסביר הפסיכולוג גל קכמן, "לאורך המאה ה-20 גילו כי הקביעה הישנה ולפיה הילד הוא מבוגר קטן לא נכונה ולמעשה זהו מין שונה המצריך התייחסות שונה. על הקביעה הפסיכולוגית הזו עטו המכבשים הקפיטליסטיים של סוף המאה ה-20 והפכו את הילדים למוצר צריכה בשביל הוריהם. מאוניברסיטה לתינוקות שמחזיקה מעמד בערך חודש, ועד עוקבי ג'-פי-אס שהם הצעקה האחרונה בשמירה על משוש חיינו".

לדברי קכמן, אנחנו עסוקים כל הזמן בשאלה איך נגן על ילדינו מהחיים ובמיוחד מהצדדים הפחות נעימים שלהם. "אנחנו בהחלט מגנים על ילדינו יתר על המידה, אבל אנו לא עושים את זה בשבילם, כי אם בשביל עצמנו", אומר קכמן, "דרך ההגנה על ילדינו אנו עושים תיקון לדור של הורינו, הדור שסבר שהחיים מורכבים מעבודה קשה, מחויבויות כולאות ואכזבות".

"הורים כיום נוטים לגונן יתר על המידה על ילדיהם", אומרת גם הפסיכולוגית הקלינית ד"ר ענבר קרמר. "כאשר הורה הולך וצועק על מורה שהעיר לתלמיד, או הורה שמתקשר, דורש, מתלונן וצועק על המפקד בצבא, ואפילו כאשר ההורה נלחץ מכל מכה שהילד מקבל בגינה או לא נותן לו לאכול במבה שנפלה על הרצפה לרגע - הרי שיש בכך מידה מוגזמת של מעורבות, שיכולה למנוע מהילדים להתנסות במצבי תסכול שבתורם יקשו עליו לפתח יכולות התמודדות, לפתח יכולת לעמוד ולשאת מצבי תסכול, לפתח חוסן גופני ונפשי ולפתח יכולות בין אישיות טובות".

לדברי ד"ר קרמר, תיאוריות פסיכולוגיות רבות מתייחסות לצורך לאפשר לילד להתמודד עם מצבי תסכול. "אחרת, הילד לא יפתח בצורה מספיקה את יכולותיו האישיות, את יכולותיו לשאת תסכול ולהתמודד ובעיקר את האמונה שלו בכוחו להתמודד עם העולם. כאדם בוגר הוא יהיה הרבה פחות מחוסן להתמודד עם קשיי החיים", אומרת ד"ר קרמר.

באחד ממופעי הסטנד אפ שלו המחיש הקומיקאי לואי סי קיי את ההבדל בין ההורות של אמו להורות שלו. כאשר היה ילד, מספר סי קיי, אמו והוא היו כמו שותפים לדירה. בבוקר היא הייתה הולכת לעבודה והוא לבית הספר והוא לא היה פוגש אותה שוב עד שעת ערב מאוחרת. במשך היום נהג להעביר את הזמן לבד. כיום, כשהוא אבא, ממשיך סי קיי, הוא לוקח את בנותיו לפעילויות ולחוגים, משחק איתן בגינה הציבורית וכל הזמן דואג לשאול את בתו "את מסופקת? מימשת את הפוטנציאל שלך? את מאושרת?". ולואי מיודענו איננו לבד.

אחת הסיבות לכך שאנחנו מגוננים כל כך על הילדים שלנו היא שאנחנו מאוד מאוד מעורבים בחיים שלהם. כאשר הילדים שלנו עדיין תינוקות אנחנו הולכים איתם לחוגים ולפעילויות, וכמעט תמיד מעסיקים אותם (בניגוד לשנים עברו, שבהן תינוקות בילו קצת בחברת עצמם). כאשר הם הופכים לילדים המעורבות ההורית גדלה אפילו יותר. מלבד העובדה שזה מתיש (מאוד) את ההורים שמשמשים מפקחים, נהגים ומפעילים – זה מאוד מגביל את הילדים.

ד"ר שלומית אביב, יו"ר עמותת מונטסורי ומנהלת גני מונטסורי בחולון, חושבת שאנחנו חונקים את הילדים שלנו מרוב אהבה. גם היא חושבת שאנחנו לא עושים את זה בשבילם, אלא בשביל עצמנו.

"ההורים היום מערבבים לחלוטין את הצרכים של הילד עם הצרכים שלהם", אומרת ד"ר אביב. "הצורך של ההורה הוא לגונן על הילד, אבל כשהורה מבצע גוננות יתר הוא בעצם לוקח מהילד שלו סוג של יכולת התמודדות, וזה נעשה לא בשביל הילד, אלא בשביל ההורה שצריך להרגיש שליטה". למנגנון הזה יש מחיר, שכן בגוננות יתר אנחנו לוקחים מהילדים כלים להתמודדות. "בשלות רגשית מתפתחת במעבר דרך קושי. אם ההורים חוסכים מהילד את הקשיים, הם פשוט נוטלים ממנו כלים", אומרת ד"ר אביב.

לדברי ד"ר אביב, מקורה של גוננות היתר בחרדות ובפחדים של ההורה. את אלה הוא משליך על הילד, ובכך מסיג אותו לאחור. החרדות אינן של הילד, אלא של ההורה. "ילד מאושר הוא ילד שיש לו ביטחון שיש איתו מישהו שיודע יותר טוב ממנו", אומרת ד"ר אביב. "ילד שיש לו מבוגר אחראי שקול ומאוזן, מרגיש ביטחון, וילדים שההורים שלהם מגנים עליהם יותר מדי פשוט גדלים ללא ביטחון, והופכים למבוגרים פחדנים והססנים".

זה לא אומר שצריך לתת לילדים לקפץ מהגגות, אבל כן צריך לתת להם להתנסות, ולפעמים גם ליפול. "מובן שהכל צריך להיות במידה, אבל עצם העובדה שהורים מציידים ילד בן חמש וחצי בטלפון נייד כדי שיעדכן אותם כל הזמן מעידה על מקום שלא סומך על הילד. לפעמים אני רואה בפארקים ובגני המשחקים דברים שלא יאמנו. ילד בן ארבע לא צריך לשמוע שוב ושוב 'אבל תיזהר' בדרך למגלשות. אם הוא ייפול פשוט תחבקו אותו, תאמרו לו 'לא נורא' ותשלחו אותו שוב לשחק, בעצמו".

מלבד הנזקים הפסיכולוגיים של גישת ההגנה המוגזמת על הילדים, יש לכך גם מחיר בריאותי. מחקר חדש שבוצע באוניברסיטת ג'ונס הופקינס הוכיח כי תינוקות שנחשפו לקשקשים של חיות מחמד ומכרסמים, למקקים ולמגוון רחב של חיידקים בשנה הראשונה לחייהם, סבלו פחות מאלרגיות, מצפצופים בדרכי הנשימה ומאסתמה.

המחקר נערך בקרב 467 פעוטות עירוניים מבולטימור, בוסטון, ניו יורק וסנט לואיס שהיו במעקב במשך שלוש שנים. החוקרים ביקרו בבתים כדי למדוד את הריכוז ואת הסוגים של אלרגנים הנמצאים בסביבת התינוקות, ובדקו האם הם סובלים מאלרגיות. מלבד זאת, החוקרים אספו וניתחו את תוכן החיידקים שמכיל אבק שנאסף בבתי 467 התינוקות שהשתתפו במחקר.

המחקר החדש הזה אישש את מה שהיה ידוע זמן רב – הקפדה מוגזמת על היגיינה עושה את הילדים שלנו חולים יותר. במילים אחרות - לפעמים כדאי לתת לילדים שלנו להתמודד עם קצת טינופת. וכן, גם לשחק עם כפכף שזרוק בפינת החדר.

אף שהגנת יתר לא ממש בריאה לנפש או לגוף הילדים, למעורבות ההורית יש גם תפקיד. להורים רבים יש תחושה שזו דווקא המציאות שמאלצת אותנו להיות דרוכים כל כך ביחס לבריאות ולביטחון של הילדים שלנו. קשה הרבה יותר לתת לילד להתרוצץ בחוץ כאשר יש סכנות רבות כל כך בכל מקום.

"היום הרבה יותר מפעם, ילדים ובני נוער חשופים לתכנים בלתי הולמים, להתנסויות מוקדמות ושאינן תואמות גיל. בתחושה שהמציאות היום מסוכנת יותר מפעם יש הרבה מהאמת", אומרת ד"ר קרמר, "במובן הזה חשוב מאוד כי הורים יהיו מעורבים בחיי ילדיהם, ידעו היכן הם, מי חבריהם, באילו אתרים הם גולשים וכדומה. הנקודה החשובה היא כיצד להיות מעורב באופן מכבד ולא חודרני". לדבריה, מומלץ להורים לפתוח עם ילדיהם מגיל צעיר ערוץ תקשורת פתוח, מאפשר ולא ביקורתי.

גם ד"ר אביב מסכימה שהעולם היום מפחיד יותר מהעולם של ההורים שלנו, אבל מבהירה כי הגבול שבין סירוס ביטחון לבין הענקת ביטחון דק מאוד. "הורה צריך להביא את הילד לתובנה שצריך להתנהל עם זהירות ועם שכל, אבל שלא יטעה וייקח מהילד את ההתמודדות".

אז איך מתמודדים על העולם המפחיד הזה? "לנשום עמוק, ולאפשר לילד גדילה עצמאית כשאתם מפקחים עליו, רואים אותו, שומעים אותו, ומתווכים בינו לבין העולם. פשוט תהיו שם", אומרת ד"ר אביב.

ועצה נוספת: פנקו את עצמכם בקורס כישורי הורות. אנחנו לא נולדים עם כל הידע הזה, ומותר לנן להודות שאנחנו לא יודעים, ולנסות ללמוד כלים שימושיים לחיים.

עוד בוואלה! הורות:
למה לא כדאי להיות ההורה המושלם?
הורים, תפסיקו להעניש ותתחילו לחנך
הקשר הסודי בין אוכל לרגשות אשם הוריים