פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אוכל ורגשי אשם הוריים

      למה מתעורר אצלנו כעס כשהילדים מסרבים לאכול את מה שהכנו להם? תפנימו: אמא (ואבא) טובים אינם תלויים בתבשיל ובמוכנות של הילדים לאכול ממנו

      ילד אוכל מהצלחת (ShutterStock)
      לפעמים הם גם מזמינים מנה במסעדה ואז לא רוצים אותה. מוכר לכם? (צילומים: Shutterstock)

      לפני כמה ימים החלטתי לגוון בארוחות הצהריים אותן אני מכינה לבנותיי. רציתי להשקיע יותר מתמיד, רציתי לבטא את האהבה שלי אליהן בסיר חם ומהביל של ריחות ומטעמים מילדותי. התקשרתי לאמי, שאלתי כיצד היא מכינה את הממולאים המפורסמים שלה וחדורת מוטיבציה בישלתי לבנותיי ארוחת צהריים מושקעת במיוחד. הבית התמלא בריחות נהדרים.

      בצהריים כשחזרנו הביתה בנותיי זיהו ריח בישולים חדש באוויר ושאלו בשמחה "אמא, מה יש לאכול היום?" וכשעניתי מלאת גאווה 'ממולאים' הבחנתי במבט ספקני בעיניהן.

      כשילד אומר "לא" לצלחת מושקעת

      התיישבנו לשולחן, כל אחת עם צלחת ממולאים, פירה וסלט, ואז החלו התגובות. הגדולה אמרה 'אני לא כל כך רעבה' ואכלה רק את הפירה והסלט, האמצעית טעמה את הממולאים אך מיד הכריזה בקול רם: 'זה לא טעים לי', והקטנה אכלה בתיאבון את כל המנה. מזל. אבל הרגשות השליליים החלו לעלות בי.

      כעסתי על בנותיי שבהינף מזלג דחו את האוכל שטרחתי עליו, הרגשתי שאינן מעריכות את הטרחה ושהן מקבלות כמובן מאליו את ההשקעה שלי בהן. הרגשתי שהדחייה שלהן את האוכל שלי היא דחייה שלהן אותי כאם.

      מה קורה לנו כשמתעוררות אצלנו תחושות קשות של כעס ודחייה כשהילדים שלנו מסרבים לאכול את מה שהכנו להם? מדוע אנחנו כל כך מתאכזבים מהם כשבמסעדה הם מחליטים שהם ממש רוצים להזמין מנה מסוימת, אך כשזו מגיעה לשולחן הם משנים את דעתם? מדוע זה מפעיל אותנו בצורה כה חזקה?

      אכילה היא הרבה יותר מאוכל

      הזנת התינוק בשנת החיים הראשונה מהווה מרכיב מרכזי בקשר הטיפולי בין ההורה והתינוק, ובשנה זו לעיתים פעולת ההאכלה עם האתגרים שבה, כמו מעבר למוצקים, כניסה למעון וכו' הופכת להרבה מעבר למתן אוכל לתינוק. העיסוק באוכל ובהאכלה הופך אט אט לערוץ לביטוי רגשי בין ההורה והילד ומתקשר להענקת אהבה, ליחסי שליטה וכוח ועוד.

      כאימהות טריות, אנו רגילות לשמוע הערות מהסביבה הקשורות להאכלת התינוק שלנו החל מהיום הראשון: 'למה את לא מניקה?' 'יש לך מספיק חלב?' 'אולי את לא מניקה אותה מספיק?' 'אולי הוא רעב?' 'איך הוא עולה במשקל?' 'את חושבת ש cc120 מספיקים לו?' ועוד ועוד... בלי די ובלי טאקט.
      ההערות האלה יוצרות אצלנו משוואה רגשית ומחשבתית מוטעית שתינוק ש"אוכל טוב" (כלומר, אוכל הרבה) ועולה יפה במשקל = אימא טובה ומשקיענית, וההיפך: תינוק ש"לא אוכל טוב" (כלומר, אוכל מעט) = אימא לא טובה מספיק.

      לעיתים הכנת ארוחה מושקעת לילדים, אינה השקעה 'תמימה' במטבח. ארוחה זו לא פעם מהווה פיצוי על רגשות האשמה שלנו כהורים על כך שאנו מאוד עסוקים בקריירה, על כך שיום קודם הארוחה כללה שניצל מהמקפיא תירס ופתיתים.

      רגשות האשמה הם שלנו, אך אנו מצפים שילדינו ירגיעו אותם ויתנו לנו את החיזוק שאנו הורים טובים ומשקיענים באמצעות הקבלה וההנאה מהאוכל המושקע שטרחנו להכין להם.

      שני ילדים אוכלים פיתות (ShutterStock)
      ילדים בסך הכול קשובים לגופם ולטעמם האישי - היתר זה תסביך שלנו

      לוותר על העלבון

      כשנצליח להיות במקום בו אנו מבשלים ארוחה משוקעת עבורנו כמשפחה ולא כפיצוי או כהוכחה על היותנו הורים מספיק טובים, רק אז נוכל לשחרר את ילדינו מהלחץ המופעל עליהם לטעום, לאהוב את שטעמו ולאכול לשובע מבישולינו.

      בפעם הבאה שאחליט לבשל משהו חדש לבנותיי כחלק מביטוי לאהבה ולדאגה שלי אליהן, אדאג שלצד המנה החדשה יהיו תוספות שאני בטוחה שהן אוהבות. אשתף אותן בחוויית ההכנה ובסיבות שבחרתי במנה ואזמין אותן ליהנות יחד איתי מהתבשיל החדש. עם זאת, אזכור לכבד את הטעם האישי שלהן מתוך ידיעה שלטעמי הילדות האישיים שלהן זהו טעם ייחודי וחדש.

      אשתדל גם לזכור כמה חשוב לי שבנותיי יהיו קשובות לגופן, לרצונותיהן ושהיכולת שלהן לומר לי שהן אינן רוצות לאכול מאכל זה או אחר, מלמדת אותי שהן מכבדות את גופן ואת טעמן האישי. כשהן יסכימו לנסות ולטעום, אחזק אותן על פתיחותן לטעמים חדשים. אשתדל לזכור תמיד, שהיותי אמא טובה אינו תלוי בארוחה, בתבשיל ובמוכנות שלהן לאכול. אני אימא טובה בזכות האהבה שלי אליהן, הדאגה, החום והמקום הבטוח שאני ואביהן מעניקים להן יום-יום.

      כרמית כפתורי היא יועצת ומדריכת הורים לגיל הרך - "קול להורה" – האגף לגיל הרך בויצו העולמית.