למה לא כדאי להיות ההורה המושלם?

ההתעסקות בהורות מתחילה עוד בטרם הלידה ואצל לא מעט אנשים, אפילו לפני הכניסה להיריון. רבים תוהים מתי יהיו הורים, מי יהיה הפרטנר ואיזה מין הורים יהיו. כבר בשלב ראשוני מאוד, עוד בטרם העניין נהיה רלוונטי, הדמות ההורית שאנו שואפים להיות נרקמת.

מפגישות עם מטופלים אני לומדת שהנושא מעסיק הורים רבים – ותיקים וטריים כאחד. יש כאלו שחווית הילדות לא הותירה בהם זכרונות ורשמים נעימים ויעשו הכל כדי להעניק לילדיהם את מה שחסר להם בילדותם, ויש שזוכרים את ילדותם באור חיובי וינסו לשחזר חלק מהחוויות. המשותף לכל ההורים הוא הרצון להיות "הורה טוב".

רבים סבורים שתפקידו של הורה טוב הוא לספק לילד את כל רצונותיו. כשתינוק מגיח לאוויר העולם, אין ספק שתפקיד ההורים הוא להתאים את עצמם לילד ולהענות לדרישותיו: להעניק לו חום ואהבה, להאכיל אותו, להחליף לו בגדים וחיתולים, לדאוג שיישן. בשלב זה על ההורה להקדיש את מירב ומיטב המשאבים לתינוק. הטיפול בתינוק הוא הדבר החשוב ביותר להתפתחותו: בתקופה זו נבנית מערכת היחסים עם ההורים והאמון בהם (ובעולם כולו) מתבסס.

לקראת גיל שנה משהו משתנה. על ההורה להרפות מעט מהילד ולשנות את יחסו אליו. מנסיוני, יש הורים שהשינוי הזה קשה להם מאוד.

המציאות מוכיחה שכמה שלא ננסה, לא נצליח למלא את צרכי הילד עד תומם. החדשות הטובות הם שהכישלונות בסיפוק הצרכים של הילד והתסכול המלווה אותם חשובים לו – הם תורמים להתפתחותו הקוגניטיבית, ליכולתו לדחות סיפוקים וללימוד וויסות רגשות. באמצעות התסכול הילד לומד שקיימת מידה אופטימלית של תסכול, שאותה הוא יכול לשאת מבלי לחוות טראומה. דווקא כשלא מספקים לילד את כל רצונותיו ומיד, הוא מצליח לגייס את הכוחות הדרושים לו כדי למצוא פתרון לתסכול.

קחו לדוגמא את השלב שבו הילד מתחיל ללכת. הוא עושה את צעדיו הראשונים ומנסה ללמוד את פעולת ההליכה. בפני ההורה עומדות מספר אפשרויות: לחבק את הילד ולוודא שהוא לא נופל, לעמוד רחוק ולא לעזור, או לעמוד במרחק שניים?שלושה צעדים מהילד. החיבוק משתק את הילד ולא נותן לו הזדמנות אמתית להכיר את יכולותיו ואת גבולותיהן, העמידה המרוחקת הופכת את ההורה ליעד רחוק מדי, ומפחיד את הילד עד כדי המנעות מהליכה, ואילו העמידה במיקום הביניים מייצרת אצל הילד מעט תסכול, אבל על התסכול הזה הוא מתגבר ומתחיל ללכת לכיוון ההורה. זו כמובן האפשרות המועדפת.

כאשר אתם מבצעים במקום הילד משימות שהילד יכול לבצע בכוחות עצמו, זה אולי נעים לו בהתחלה, אך בהמשך הוא ישלם על כך מחיר כבד. במניעת המטלות הבסיסיות מהילד ההורה מעביר לו מסר כי הוא הדבר החשוב בעולם, אין דבר בעולם החשוב ממנו, כל דבר שירצה מגיע לו, וכל האמצעים לקבלת כל דבר שירצה כשרים. תפיסת העולם שמתגבשת אצל הילד היא תפיסת עולם מעוותת: הילד לומד ומבין שקיים איסור מוחלט לחשוף אותו לחוויות לא נעימות ומתסכלות וזה מגובה באידיאולוגיה חינוכית של ההורים.

מתברר, אפוא, שדווקא כאשר אתם, ההורים, מנסים להיות מושלמים, אתם חוסמים את התפתחות הילד ומונעים ממנו את התפתחותו התקינה. לשם התפתחות תקינה מומלץ דווקא לתסכל מעט את הילד. המטרה היא לנסות להראות לילד, באמצעות תגובות מעודדות, דאגה לילד ואמונה בו, שהוא יכול לעשות דברים לבד, אף שלפעמים ההורה הוא מקור התסכול. תמכו בניסיונות הילד אם הוא מצליח ואם הוא נכשל, חזקו את ילדיכם, עודדו אותו ושבחו אותו על המשאבים שהשקיע. כך ללא ספק תטפחו את תחושת המסוגלות שלו.

שני יעקבי?ברמן היא יועצת ומדריכת הורים