לפני מספר חודשים כאשר ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון היה על ערש דווי, מדינה שלמה הפכה להיות מומחית לקריסת מערכות לאחר תרדמת ממושכת. וכאשר האישה המופלאה, ענת גוב, הלכה לעולמה, סרטן המעי הגס הפך להיות שיחת היום. אותו הדבר קרה עם שבץ ותקנות פינוי חולים של מגן דוד אדום בעקבות מקרהו של דורון נשר. התחושה היא שצרותיהם של אישי ציבור ומפורסמים חודרים אלינו לסלון הבית, אך יכול להיות שזהו דווקא דבר טוב.
אחת הבעיות איתה מתמודדים בקופות החולים ובמשרד הבריאות היא הניסיון להטמיע ולהעביר מידע על בעיות בריאות. הפסיכולוגיה מאחורי הקושי לעורר מודעות על סיכונים בריאותיים היא די הגיונית ופונה לשכל הישר. אנשים לא אוהבים לחשוב על דברים רעים. האמת שהמושג "לא אוהבים" לא מדויק מאחר והוא מניח שיש בחירה האם לחשוב על סכנות או לאו. למעשה, בריאותנו הפסיכולוגית תלויה ביכולתנו לא לדעת דברים שאנחנו יודעים.
היתרונות של מנגנון ההדחקה
מחקרים רבים הראו שתפיסת המציאות של אנשים הלוקים בדיכאון היא הרבה יותר מדויקת מאנשים ללא תסמיני דיכאון או במילים אחרות, המציאות מדכאת. יותר מכך, הדיכאוני וכמוהו החרדתי עוסקים רבות בעתיד ובסכנות שהוא עלול להביא עימו, כישלונות, מחלות ולבסוף מוות. כמו שניתן לראות בדיכאון חמור, חשיבה ממושכת על כך "מוציאה את הרוח מהמפרשים", מרפה את ידינו מכל פעולה (כי מה הטעם בסוף כולם מתים...) מונעת מאיתנו פעילויות מהנות עם ילדינו (לאחר השבועיים האחרונים בני לא יראה בריכה עד גיל 15) או מסכלת כל אופטימיות (אז מה אם אני אוהב אותה, בסוף נתגרש).
למזלנו יש לנו את מנגנון ההדחקה, שבניגוד לשם הרע שהוציאו לו הוא חיוני מאין כמותו. כאשר אנו מתלוננים בפני חבר או חברה על דבר מה עתידי שלא התרחש ואולי גם סיכוייו להתרחש מועטים, והם בתשובה אומרים "תפסיק לחפור" הם למעשה עוזרים לנו, לפעמים, לחיות חיים בריאים יותר.
עם זאת, לצערנו, הסכנות מצויות שם בחוץ ועלינו לשים לב אליהם. לפתחה של המדינה ומערכת הבריאות עומדת הבעיה הקשה לשכנע אנשים להיות מודעים לדברים שכל ישותנו רוצה להימנע מלהיות מודעת אליהם.
מזל שיש סלבס
לאחרונה פורסם מחקר מאוניברסיטת אינדיאנה שעוסק בהשפעת מות ידוענים על הציבור. החוקרים ערכו משאל בקרב 1,400 גברים ונשים לאחר שסטיב ג'ובס, מייסד אפל, מת מסרטן הלבלב וגילו כמה ממצאים מפתיעים.
החוקרים ניטרו את התנהגויות החיפוש באינטרנט ואת התקשורת הבין אישית של הקבוצה וגילו כי לאחר מותו של ג'ובס חלה עלייה בהתעניינות בסרטן בכלל וסרטן לבלב בפרט. הממצאים הראו כי יותר משליש מהאנשים בקבוצה חיפשו מידע כיצד סטיב ג'ובס נפטר או על מחלתו ו-7% מהקבוצה חיפשו מידע ספציפי על סרטן הלבלב. החוקרים מציינים כי על אף שהמספר 7% נראה במבט ראשון כנמוך, בהקשר של האוכלוסייה הכללית הוא יכול להגיע למספרים גבוהים. כך לדוגמא 7% מאוכלוסיית ארה"ב מגיע לשני מיליון אנשים.
על מנת לחזק דפוס זה החוקרים מציגים נתונים מגוגל שמצביעים על עלייה ב-197% בחיפוש מידע על סרטן הלבלב לאחר מותו של מייסד אפל. הנתונים גם הציגו כי יותר ממחצית האנשים דיברו ביניהם על מותו של ג'ובס, ו-17% על סרטן הלבלב באופן ספציפי. נתון מעניין נוסף הוא שמירב החיפושים נערכו על ידי אנשים בגילאים 18-34.
מפורסמים כבני משפחה
החוקרים מסבירים זאת על ידי שני הנחות. האחת היא שאנשים בגילאים אלו בעלי סיכוי רב יותר להיות בעלים של מכשיר סמארטפון או מחשב לוח וההנחה השנייה היא כי רמת ההזדהות שלהם עם ג'ובס שחולל מהפכה בתחום המחשוב והתקשורת היא גבוהה.
זהו נתון מעניין כי הוא פונה לאופן בו אנו תופסים את העולם. כאשר מתחוללת טרגדיה במשפחה בעקבות מחלה, בני משפחה נאלצים להתמודד עם הידיעה כי מחלה ומוות הם אינם מושגים מופשטים שקיימים איפה שהוא בעולם אבל לא אצלנו. כיום, עם אמצעי תקשורת משוכללים כמו פייסבוק טוויטר ואינסטגרם, אנו במידה רבה מרגישים שידוענים הם כמו בני משפחה. אנחנו מתעדכנים על המתרחש בחייהם ומגיבים רגשית כאשר קורה אירוע משמעותי אצלם.
אחת העדויות המרתקות לקשר כזה מצוי במה שחוקרי מוח מכנים נוירונים ספציפיים. מחקרים הראו שבכל הנוגע לדמויות ציבוריות כמו מרילין מונרו או מדונה לכל אחד מאיתנו יש תאי מוח המגיבים ספציפית לדמות. כאשר מחברים אמצעי ניטור לתאי מוח יש אזור מסוים שמגיב בכל פעם שתמונה של מדונה מופיעה על המסך. במילים אחרות, אישי ציבור הם בני המשפחה של כולנו ומיוצגים אצל כולנו במוח.
אם נחשוב, לדוגמה, על בהלת הפוליו שהתרחשה לפני זמן קצר, על פי מחקר זה, משרד הבריאות היה יכול לתקשר את אג'נדת הבריאות שלו באופן יעיל יותר אם היה מציג לציבור ידוען או איש ציבור שחלה במחלה וכך מעורר הזדהות ורצון לחפש מידע עליה.
חלון הזדמנויות יקר להעלאת מודעות
נתון מעניין נוסף שהמחקר מציג הוא התנהגות אוכלוסיות שונות בחיפוש מידע בריאותי. קיימת סתירה גדולה בין האוכלוסיות החולות ביותר בסרטן לבין חיפוש ידע של אותן אוכלוסיות. מחקרים הראו כי מחלות כגון סרטן נפוצות יותר בקרב מיעוטים בעלי הכנסה נמוכה ורמת חינוך נמוכה, בה בעת שדווקא אוכלוסיות אלה מחפשות מידע על אותן מחלות הכי פחות.
נתון זה ניתן להסבר על ידי תיעדוף דאגות. אדם שדואג להווה כל העת מתקשה לדאוג לעתיד. מי שמוטרד מהיכן תגיע ארוחתו הבאה אינו יכול להקצות מספיק משאבים לדאוג לבריאותו בעוד 20 שנים.
דבר זה משקף גם את ערכה של חשיבה רפלקטיבית. האדם מותר מהבהמה על ידי יכולתו לחשוב על עצמו חושב, לחשוב על עצמו כמתבונן מהצד. חשיבה מסוג זה, כמו שריר, בנויה על לימוד ואימון. כאשר מערכת החינוך מלמדת שינון, לדוגמה, היא מלמדת את האדם להתרכז בדבר מה חיצוני ולא בעצמו. לחילופין כאשר ילד עסוק בדאגותיהם של הוריו או בניסיון לשרוד בשכונה אלימה וללא תקווה לעתיד טוב יותר הוא פנוי פחות לאמן את חשיבתו על עצמו, להיות קשוב לנפשו וגופו.
ושוב העניין מתמצה בהדחקה, כאשר מצבך החברתי, הכלכלי הבינאישי מעורר עצב כעס ותסכול, עדיף לא לחשוב על כך ולהימנע מתחושות לא נעימות. אין המדובר בבחירה כי אם במנגנון לא מודע שנועד להגן עלינו.
המחקר הדגים שכאשר התקשורת מתווכת מחלה של אדם מוכר, אוכלוסיות אלו יכולות להסתייע בחדירת המידע לחיי היומיום שלהם ולדרבן אותם להמשיך ולחפש מידע נוסף. החוקרים מציינים כי יש חלון הזדמנויות יקר לאחר מקרה כזה בו ניתן להעביר מידע שיכול לסייע ושבדרך כלל אין אנשים רוצים לשמוע אודותיו.
המחקר מציג את הערך החיובי שיש בתרבות הסלבריטי על אף עיסוקו דווקא בדברים שליליים. ג'ובס במותו הוריש לנו מידע, ובמקרה שלו גם את הדרך לחפש את המידע. אפשר להגיד כי כאשר אדם שכולם מכירים חולה במחלה, הוא למעשה עוזר לחברה בכללותה. כיום כאשר המילה שיווק חודרת לכל תחום, המחקר מזכיר שאנשי מערכת הבריאות יכולים לנצל תרבות זו על מנת להוציא מתוק מעז, ולהשתמש בטרגדיה לצרכים חיוביים של שמירה על בריאות כולנו.
עוד בוואלה! בריאות:
מתי איבדנו את היכולת להתרכז?
מה קורה למוח של ילד שמשחק באייפון?
זה לא קל כמו שזה נשמע: הכל על דיכאון קל
גל קכמן הוא פסיכולוג