האם אנחנו מסוגלים להתרכז בדבר אחד?

בשנים האחרונות נראה כי איבדנו את היכולת להשקיע לטווח הארוך. אנחנו מעדיפים ציוץ של 140 תווים על פני ספר, הודעת טקסט על פני שיחה ובאופן כללי לא מוכנים לחכות לכלום. למה זה קורה?

גל קכמן
22/04/2014
גבר גולש באינטרנט. ShutterStock
כמה מילים תקרא עד הסחת הדעת הבאה?(צילום: ShutterStock)

עד שאסיים לכתוב את הכתבה הזו, אענה לממוצע של 4 שיחות (רק למזוהות כמובן), אסמס כעשר פעמים (רק כדי לראות איפה כולם) אבדוק את המייל מי יודע כמה פעמים (בכל זאת לא ארצה להפסיד את המבצע האחרון בגרופון) ובין לבין אגלוש באתרים שונים (פייסבוק בסדר?! פייסבוק).

אם ממש אשתדל, אהיה גאה שהכתיבה הצריכה רק פי שלושה יותר זמן ממה שהיה לוקח ללא טלפון נייד או חיבור פעיל לאינטרנט. אבל, האם הייתה לי בררה אחרת? או שאולי זו רק פנטזיה למדוד ניצול זמן אל מול מציאות, שאף על פי שהייתה קיימת רק לפני שני עשורים, היא לא רלוונטית ולא מושגת עוד.

לעובדים בצרפת אסור לבדוק את המייל אחרי שש בערב

הפרעת הקשב הקולקטיבית ממנה כולנו סובלים היא כבר עובדה גמורה. יש היום מחקרים שמראים כי השינויים בהתנהגות שאנו עדים להם משפיעים גם על המוח.

מה זה אומר לגבי היכולת שלנו להתרכז במשהו אחד בשנת 2014?

עוד בוואלה!

יש לזנייה, ויש לזנייה של אהרוני

בשיתוף ברילה

העולם כבורסה של צרכים

אחד הדרכים לראות בני אדם זה כמשקיעים פוטנציאליים ואת העולם כבורסה של צרכים. ליבידו הוא "הכסף" שברשות האדם, או במילים אחרות, סך האנרגיה שברשותו ומיועדת להשקעה באובייקטים ובאנשים.

לדוגמה: תינוק "משקיע" חלק מהליבידו שלו באמו, הוא תלוי בה ומקווה שהשקעתו תשתלם ותקוותיו לאוכל, חום ואהבה יתגשמו. אם אכן יזכה להצלחה ירגיש בטוח יותר לשחק בבורסת החיים. מנגד, אם ההשקעה כשלה, הילד יהיה זהיר יותר להבא וחשדן בפני כל השקעה פוטנציאלית.

ההשקעה הראשונית הזו נכפית עלינו מכורח הנסיבות, אולם עם הגיל אנו מפתחים אסטרטגיות "לבדיקת" המניה ודרישותינו ממנה כבר הופכות להיות מורכבות.

החיים מלמדים אותנו על האיזון הנדרש: אם אשקיע יותר מדי במישהו אחר לא יהיה לי מספיק כוח בשביל עצמי, אם אשקיע יותר מדי בעצמי לא אהיה פנוי ליצור קשר עם אחרים; אם אשקיע במשהו אחד בלבד - הרווח יהיה אולי גדול אבל כישלון ייחווה כקטסטרופלי.

האיזון הכי קשה הוא בין השקעה לטווח קצר עם סיפוק מיידי שמתפוגג מהר או השקעה לטווח ארוך עם סיפוק עמיד יותר אך מצריך תקופה ארוכה של חוסר וודאות. כולנו חונכנו שההשקעה השווה ביותר היא האחרונה, המסר הועבר לנו באגדות, משלים ואמרות שפר. חישבו רק על משל הנמלה והצרצר או האמרה שדברים טובים באים לאלו שמחכים.

אינפליציה של גירויים(צילום: ShutterStock, Ljupco Smokovski)

אבל יכול להיות שהמסר זה היה נכון לעולם בו אין ניתוחים קוסמטיים, VOD, אפליקציות דייטים או יוטיוב. חלקנו עוד זוכרים שאם שמענו שיר שאהבנו, היינו צריכים לארוב לו בזמן התוכנית של שוש עטרי עם טייפ דאבל קאסט או ללכת לחנות המוסיקה המקומית (כן, פעם היו כאלה). היום, עוד לפני שנגמרת המחשבה על השיר, אנו כבר צופים בקליפ החדש, בחיקויים שעשו לו ובזמר שמדבר עליו, הכול דרך הטלפון.

במילים אחרות, העולם בעבר היה בורסה די מצומצמת במונחים של נתיבי השקעה, ואילו היום יש אינפלציה בגירויים שכולם מזמרים לנו "תשקיע בי, אני אעשה אותך יותר מאושר יותר מהר".

כאשר כל הליבידו שלנו מושקע בגירויים קצרי טווח הוא מחד לא מושקע בגירויים שיניבו סיפוקים עמידים ומאידך מאלץ אותנו כל העת לשוב ולהשקיע, מאחר והסיפוק מתפוגג מהר.

כמו בנקאי אחוז אמוק אנו משקיעים ומרוויחים, משקיעים ומפסידים, לא יורדים מהקרוסלה, מנסים לנוע מהר מספיק כדי שהרווחים יעלו על ההפסדים. עם הזמן אנו הופכים למכורים למיידיות, אני רוצה את זה עכשיו! כמה פעמים התעצבנו מסמס שלקח יותר מחצי שניה להישלח, או מאפליקציה שהתמהמהה להיפתח.

היכולת לשאת חסר וודאות נעלמת

היכולת לשאת את תקופת חוסר הוודאות שמצריכה השקעה לטווח ארוך הולכת ונעלמת ואיתה הרציונל במטרה עמידה לאורך זמן. היכולת לשבת ללא מעש, או סתם לקרוא ספר ללא הפרעה הולכת ופוחתת. באותו זמן של קריאת ספר, אנחנו יכולים לקבל מיליון סיפוקים אחרים, יותר בוטים בהשפעתם עם ההבטחה שזה לעולם לא יגמר, תמיד יהיה עוד ועוד ועוד.

בכלכלת שוק כזו, אין זה סביר לדרוש השקעה אחת, ורק אחת, אפילו בטווח של שעות ואולי דקות. אלא אם כן מופעלת משמעת צבאית או משמעת זן, איך ניתן לדרוש להיות מעורב בפעולה אחת כגון כתיבה מבלי לבדוק את המייל, הוואטסאפ וכדומה? ואולי הדבר הכי חשוב... רגע קיבלתי סמס...

מה קורה למוח של תינוק שמשחק עם אייפון?

גל קכמן הוא פסיכולוג

  • הפרעת קשב

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully