הממתק שהכי פחות מזיק לשיניים: הבחירה המפתיעה של ד"ר מאיה רוזמן

כשמדברים על בריאות השיניים, רובנו חושבים מיד על ממתקים. סוכריות, טופי, קרמל, שוקולד, עוגיות, חטיפים, שתייה מתוקה. אבל מבחינת השיניים, לא כל ממתק מתנהג אותו הדבר. יש הבדל גדול בין מזון שנשטף מהר מהפה לבין מזון שנדבק לשיניים ונשאר שם הרבה זמן, יש הבדל ענק בין סוכר רגיל שמזין את חיידקי העששת לבין ממתיק שהחיידקים כמעט לא מצליחים לפרק, ויש גם הבדל בין שוקולד חלב רגיל לבין שוקולד מריר, במיוחד כזה ללא סוכר.

אז אם כבר אוכלים מנשנשים, ובהנחה שמסטיק ללא סוכר הוא לא באמת "ממתק", הבחירה הפחות מזיקה לשיניים היא שוקולד מריר ללא סוכר. לא כי הוא מזון בריאות שצריך לאכול בלי הגבלה, אלא כי בהשוואה לסוכריות, טופי, קרמל, גומי, בייגלה או במבה, יש לו כמה יתרונות אמיתיים.

עששת לא נוצרת רק בגלל שאכלנו סוכר פעם אחת. היא קשורה לכמות הסוכר, לתדירות האכילה, למשך הזמן שבו הפחמימות נשארות בפה, להרכב הרוק, לצחצוח ולפלואוריד. אחד הגורמים החשובים הוא משך החשיפה: ככל שמזון מתוק או עמילני נשאר יותר זמן בין השיניים, כך לחיידקי הפה יש יותר זמן לפרק אותו ולייצר חומצות שפוגעות באמייל.

מחקרים בתחום רפואת השיניים מראים שסוכרים חופשיים הם גורם מרכזי בהתפתחות עששת, אך גם צורת המזון, המרקם, משך השהייה בפה ותדירות האכילה משפיעים על הסיכון.

מאמר סקירה שפורסם ב־American Journal of Clinical Nutrition הדגיש שלא רק כמות הסוכר קובעת, אלא גם צורת המזון ומשך החשיפה שלו לשיניים. מזונות דביקים או כאלה שמתפרקים לאט בפה עלולים להאריך את משך הירידה ב־pH בפלאק, כלומר את הזמן שבו סביבת השן חומצית יותר ופחות ידידותית לאמייל. זו הסיבה שסוכריות גומי, טופי וקרמל בעייתיים במיוחד. הם לא רק מכילים סוכר, אלא גם נצמדים לשיניים. סוכריות מציצה בעייתיות מכיוון שהן נשארות בפה זמן רב.

בתחום אחר - חלבה למשל, יכולה להידבק בגלל המרקם. גם חטיפים מלוחים כמו בייגלה ובמבה אינם תמימים לגמרי מבחינת השיניים: הם מתפרקים בפה לעמילנים, נתקעים בחריצים וברווחים, והרוק מפרק את העמילן לסוכרים פשוטים יותר. מבחינת החיידקים, זו עדיין יכולה להיות חגיגה.

שוקולד, בעיקר שוקולד מריר, נמס יחסית מהר ואינו נדבק לשיניים כמו טופי, גומי או חטיפים עמילניים.
השומן שבשוקולד גורם לו להימס ולהיעלם מהפה מהר יותר בהשוואה למזונות דביקים. זה לא אומר שהוא "מגן" על השיניים באופן קסום, אבל מבחינת זמן השהייה וההידבקות, הוא בדרך כלל פחות בעייתי.

כאשר מדובר בשוקולד מריר ללא סוכר, יש יתרון נוסף: אין בו סוכר רגיל שמזין את חיידקי העששת באותה צורה.

רוב השוקולדים ללא סוכר מכילים ממתיקים כוהליים, כמו מלטיטול, ולעיתים גם אריתריטול או שילובים אחרים. ממתיקים אלו אינם מפורקים בפה באותה יעילות כמו סוכרוז, ולכן נחשבים פחות קריוגניים, כלומר פחות מעודדי עששת.

סקירות בתחום רפואת השיניים מציינות שמוצרים ללא סוכר המבוססים על פוליאולים, כמו קסיליטול, אריתריטול, סורביטול ומלטיטול, מפחיתים את הסיכון לעששת בהשוואה למוצרים שמכילים סוכר רגיל, אם הם מחליפים סוכר ולא מתווספים אליו.

כאן מגיע החלק המפתיע יותר. אנחנו כבר יודעים שפולי הקקאו אינם רק "טעם של שוקולד" אלא תורמים לבריאות שלנו לא מעט. הם עשירים בפוליפנולים, טאנינים, פלבנואידים ומסתבר, שיש בהם חומרים נוספים שנחקרו בהקשר של חיידקי הפה, פלאק ודלקת.

מחקרים במעבדה מצאו שחלק מהפוליפנולים בצמחים, כולל בקקאו, יכולים לעכב גדילה והיצמדות של חיידקים הקשורים לעששת, כמו Streptococcus mutans, ולהשפיע על יצירת פלאק. סקירה שפורסמה בכתב העת Molecules סיכמה כי לפוליפנולים צמחיים יש פעילות אנטי־קריוגנית אפשרית, בין היתר באמצעות השפעה על חיידקים, על היצמדותם לשיניים ועל ייצור החומצות שלהם.

חשוב לדייק: רוב הראיות על קקאו והשיניים הן ממחקרי מעבדה, מחקרים קטנים או מחקרים על רכיבי קקאו מבודדים.

אי אפשר לקחת מזה מסר של "שוקולד מונע עששת". כן אפשר לומר שהקקאו עצמו מכיל רכיבים מעניינים מבחינת בריאות הפה, וששוקולד מריר עשיר בקקאו וללא סוכר הוא בחירה טובה יותר משוקולד חלב מתוק, סוכריות דביקות או חטיפים שנדבקים לשיניים.

שוקולד ללא סוכר אינו מסוכן לילדים בכמות קטנה מדי פעם, אבל הוא לא צריך להפוך להרגל יומיומי גדול. אצל ילדים, מלטיטול ופוליאולים אחרים יכולים לגרום מהר יותר לאי־נוחות בבטן אם אוכלים מהם הרבה. בנוסף, כדאי להיזהר מהמסר: "ללא סוכר" לא אומר "אפשר בלי גבול". עדיף שילדים יתרגלו למנות קטנות של מתוק, ולא למחשבה שמוצר ללא סוכר הוא חטיף חופשי.

אם כבר נותנים מתוק, עדיף לבחור משהו שנגמר מהר בפה ולא נדבק לשיניים. פרוסת שוקולד קטנה עדיפה מבחינת השיניים על סוכריית מציצה שנשארת בפה רבע שעה, או על טופי שנצמד לחריצים. ועדיין, אחרי אכילת מתוק חשוב לשתות מים, לא לנשנש מתוק שוב ושוב לאורך כל היום, ולשמור על צחצוח קבוע.

בתפריט מאוזן, שורה קטנה של שוקולד עם הקפה יכולה בהחלט להיות ארוחת ביניים. אפשר לגוון כמובן עם יוגורט, פרי, שקדים, אגוזים או כריך קטן, אבל שוקולד בכמות מוגדרת של שורה אחת, אינו "נפילה". הוא פשוט צריך להיות מתוכנן ולא אכילה מתמשכת מהחפיסה.

לדעתי גם בדיאטה הבחירה הטובה ביותר תהיה שוקולד מריר ללא סוכר, או שוקולד מריר עם 70% קקאו ומעלה, בכמות של שורה. למי שיש סוכרת או טרום סוכרת, כדאי לבדוק את רשימת הרכיבים, לשים לב לסוג הממתיק ולכמות הפחמימות הכוללת, ולא להסתפק בכיתוב "ללא סוכר" על האריזה.

השורה התחתונה: אם כבר ממתק, שוקולד מריר ללא סוכר הוא אחת הבחירות הפחות מזיקות לשיניים, ולרוב גם עדיפה מבחינת תנודת הסוכר בדם בהשוואה לממתקים רגילים. הוא נמס מהר, פחות נדבק, אינו מספק לחיידקי העששת סוכר רגיל, ובקקאו עצמו יש רכיבים שנחקרו בהקשר של בריאות הפה.

אבל כמו תמיד בתזונה, גם כאן הכמות עושה את ההבדל: שורה קטנה עם הקפה, כן. חפיסה שלמה כי "זה ללא סוכר", ממש לא.