אוכל כבר מזמן אינו רק דלק לגוף. הוא טעון ברגשות, בזיכרונות, במסרים חברתיים. הוא יכול להיות נחמה, פרס, עונש או פיצוי. בתוך המרחב הרגשי והתרבותי הזה מתפתחות הפרעות האכילה - אנורקסיה, בולימיה ואכילה בולמוסית - תופעות מורכבות הנוצרות משילוב של מרכיבים גנטיים, סביבתיים ומשפחתיים, לצד חוויות רגשיות קשות ולעיתים טראומות.
לאורך השנים התבסס קשר הדוק בין פגיעות מיניות להתפתחות הפרעות אכילה. בקרב מטופלות ומטופלים במכון, קיימת הלימה גבוהה במיוחד בין טראומה מינית לבין הופעת ההפרעה. אך לא רק טראומה מינית עומדת ברקע: כל חוויה של אובדן שליטה - תאונה, אלימות, פיגוע או מציאות מתמשכת של חוסר אונים - עלולה להפוך את הגוף לזירת מאבק.
הפרעת אכילה איננה רק "בעיה עם אוכל". היא התנהגות שפוגעת בתפקוד התקין של הגוף, ולעיתים מתחילה בגילים צעירים מאוד. כאשר צעירים מתמודדים עם לחצים משמעותיים, קושי רגשי או תחושת חוסר הבנה בבית, ובמקביל קיימת רגישות אישיותית מוקדמת, הגוף והצרכים הבסיסיים שלו הופכים למוקד שליטה. יש מעט מאוד דרכים למרוד בגוף - והפרעת אכילה נתפסת, באופן לא מודע, כדרך להתעלות מעל הצורך הבסיסי לאכול, או לחלופין כדרך לאבד שליטה באופן קיצוני דרך בולמוסים.
גם הקאה, מנגנון פיזיולוגי שנועד להגן על הגוף, הופכת לכלי של התרוקנות רגשית. ההתנהגויות הללו עלולות להפוך לשגרתיות - מפעם בשבוע ועד עשרות פעמים בשבוע - והמחיר הבריאותי כבד מאוד. אנורקסיה ובולימיה עלולות להוביל לדום לב ולקריסת מערכות, ואחת מכל 20 מטופלות המאושפזות בשל הפרעת אכילה לא תשרוד.
הדימוי הציבורי מצמצם את ההפרעה לרזון קיצוני, אך המציאות רחבה בהרבה. יש מי שמפתחים הפרעת אכילה מתוך מה שנראה כאורח חיים בריא: פעילות ספורטיבית אינטנסיבית והקפדה קיצונית על תזונה "נקייה". החברה המודרנית מהללת הישגיות גופנית, מרתונים וטריאתלונים, ורואה ברזון אידיאל. בתוך האידיאליזציה הזו קשה לזהות מתי ההתנהגות הופכת לפוגענית.
טווח הגילים של המטופלות רחב במיוחד - מ-18 ועד 80. רבות מהן הצליחו לאורך שנים ליצור מראית עין של תפקוד מלא: עבודה, משפחה, שגרה. אך מתחת לפני השטח המזון ניהל את חייהן. הילדים למדו שאימא נעלמת לשירותים באמצע הארוחה, או שאוכל הוא מקור למתח וחרדה. השגרה נשמרה, אך איכות החיים הייתה ירודה מאוד.
מאז אירועי 7 באוקטובר ניכרת החמרה במאפייני ההפרעות. יותר מקרים מורכבים וקיצוניים מגיעים לטיפול, לעיתים על רקע פוסט טראומה, חרדה ודיכאון. גם כאשר נדמה שהשגרה חזרה, עבור אוכלוסייה זו תחושת חוסר היציבות נותרה בעינה.
תהליך ארוך, אך אפשרי
הטיפול מחייב גישה אחרת. הסבר רציונלי על נזקי ההפרעה אינו מספיק כדי לחולל שינוי. ההבנה לבדה אינה משנה התנהגות. לעומת זאת, יצירת הרגלי אכילה חדשים במסגרת תומכת מאפשרת שינוי הדרגתי בתפיסה העצמית. במודל הטיפולי מושם דגש על חמלה - כלפי המטופלות וכלפי עצמן.
במסגרת טיפול יום אינטנסיבי, הצוות והמטופלות אוכלות יחד שתי ארוחות ביום. עבור רבות זו חוויה מעוררת חרדה. התחושה שהאוכל נכנס לגוף עלולה להציף פחד ממשי מהשמנה מיידית. המרחב הטיפולי מקפיד להימנע מטריגרים, ולספק ליווי רגשי צמוד בזמן הארוחות.
השינוי אפשרי, אך הוא תהליך ארוך. נדרשות חמש עד שבע שנים עד שהרגלים חדשים מתייצבים. כמחצית מהמטופלות והמטופלים מצליחים לשמר את ההישגים לאורך זמן, לעיתים לאחר יותר מסבב טיפול אחד.
למשפחה תפקיד מכריע. מעורבות הורית בתהליך חשובה, ולעיתים מומלץ שגם ההורים יפנו לליווי מקצועי. כך נוצרת בבית אווירה שמכירה בטיפול כמשהו לגיטימי ולא מסמנת את המתמודדת כבעיה של המשפחה. במקביל, חשוב להימנע מהתייחסויות שיפוטיות לגוף - גם אם הן נאמרות מתוך כוונה טובה.
התרבות המערבית מקדשת ביקורת עצמית כאמצעי להתקדמות. אך כאשר הביקורת הופכת לחיפוש בלתי פוסק אחר פגמים, היא עלולה להזין את ההפרעה. חלק מרכזי בתהליך השיקום הוא לימוד חמלה עצמית: להפחית את השנאה כלפי הגוף, לשנות את השיח הפנימי, ולאפשר קיום שאינו מנוהל בידי מאבק תמידי עם האוכל.
הפרעת אכילה היא ביטוי למצוקה עמוקה - אך שינוי אפשרי. בעבודה עקבית, בתמיכה מקצועית ובסביבה משפחתית מבינה, ניתן להחזיר לגוף את מקומו הטבעי: לא כזירת קרב, אלא כבית.
אמיר צנדקוביץ הוא מנהל המערך הפסיכולוגי והמכון לטיפול בהפרעת אכילה, ביה"ח השיקומי רעות תל-אביב