אריאל מור (19) הייתה בדרך למסלול עתודה יוקרתי בהנדסת חשמל ופיזיקה, כשגוש "תמים" בכתף התגלה כסרטן אגרסיבי. וכך, כשחבריה התגייסו או טסו לחו"ל, היתה אריאל מאושפזת במשך שנה. עכשיו, אחרי שהחלימה, היא מתעלת את התקופה הקשה למעשים טובים בקהילה
עד לפני שנה וחצי, המסלול של אריאל היה ברור ומבטיח. היא הייתה תלמידה מצטיינת, "ילדה עם הפנים לעתיד" כהגדרתה, בדרך למסלול עתודה נחשק בהנדסת חשמל ופיזיקה, מסלול פסגות. הטיול ליוון עם החברות והחופשה המשפחתית בארה"ב כבר היו סגורים ביומן. אבל אז הופיע גוש קטן בכתף ששינה את הכל.
"בהתחלה חשבתי שזה סתם לחץ מהכתפייה של החזייה", משחזרת אריאל. אך כשהגוש לא נעלם, היא הלכה להיבדק. האבחנה הראשונית הייתה מרגיעה, "ציסטה". במשך חצי שנה קריטית היא המתינה לתור להוצאת הגוש, חצי שנה שבה הסרטן קינן בגופה באין מפריע.
האמת התגלתה ברגע אחד, בסיטואציה סוריאליסטית ומסויטת. "שכבתי על מיטת הניתוחים עם בהרדמה מקומית, ערה לחלוטין", היא מספרת. "הצוות חתך את הגוש ופתאום עצר. נהיה שקט מלחיץ בחדר ואז אמרו לי במילים האלו ממש: 'זה לא ציסטה וזה לא שומן, זה גידול אגרסיבי'. עוד לפני שהספקתי לעכל את הדברים, הוסיפה המנתחת משפט שלא אשכח לעולם: 'אני תופרת אותך מכוער, כי גם ככה יפתחו אותך שוב'. באותו רגע הבנתי שהחיים שהכרתי נעצרו. וכך ברגע אחד הפכתי מנערה עם חלומות לתיק רפואי".
האבחנה הייתה יואינג סרקומה (Ewing Sarcoma), סרטן עצמות אגרסיבי, שלב 2. ואריאל, במקום לארוז מזוודה לטיול לפני צבא, ארזה תיק למחלקה האונקולוגית.
"נכנסתי למצב הישרדותי - בגלל שהגוף שלי צעיר וחזק, הרופאים לא לקחו סיכונים וקיבלתי את המינונים המקסימליים של הכימותרפיה, זה היה קשוח מאוד. השיא היה השתלת מח עצם שדרשה בידוד מוחלט בחדר סטרילי. הפער היה מטורף. ראיתי ברשתות את החברים מבלים בחו"ל או מעלים סטורי מהבקו"ם, ואני בבית-חולים, נלחמת על החיים שלי, בלי שיער, חלשה וללא מגע עם חברים. חייתי בדיסוננס תמידי בין החיים שהפסדתי בחוץ לבין החדר הלבן של בית החולים".
בשיאו של המאבק נטרפו הקלפים בשנית והפעם בעודה בבידוד סבתה אובחנה עם סרטן בדרגה 4. "נלחמנו במקביל, כל אחת בבית-חולים אחר, מאבק בשתי חזיתות. אבל לצערי רק אני שרדתי. המוות שלה, שלושה שבועות בלבד אחרי שהחלמתי, חידד לי שקיבלתי את החיים במתנה ואסור לי לבזבז אותם. בתוך הצער התחלתי לחשוב על החיים שאחרי - איך להשאיר חותם, איך להיות חלק ממשהו שגדול ממני".
ההשראה להחלטה על התחנה הבאה בדרך נזרעה למעשה עוד בבית-החולים. "הייתה איתי בחדר ילדה קטנה", נזכרת אריאל. "שיחקתי איתה המון, צחקנו, העסקתי אותה וגרמתי לה לשכוח את המחלה והקושי. הילדה הזו הייתה בטוחה שאני בת שירות לאומי שהגיעה להתנדב. היא לא 'ראתה' שגם אני מחוברת למכונות ולובשת פיג'מה של בית-חולים בדיוק כמוה. היא ראתה רק את הטוב ואני הבנתי שיש לי יכולת גם ברגעים הכי קשים שלי - לעזור, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
עם סיום הטיפולים ביולי האחרון, כשהיא מוגדרת מחלימה אך עדיין משתקמת פיזית ונפשית מהטלטלות שהותיר בה הסרטן, עמדה אריאל בפני דילמה. "היה לי ברור שאני לא אשב בבית כל היום. זה רק יגרום לי להרגיש חולה יותר. אבל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. מצד אחד הצבא נתן לי פטור רפואי, ובשנייה הראשונה, רציתי להילחם בפטור כדי להתנדב. אבל אז הבנתי שאחרי שנה של 100% הגבלות רפואיות ו'אפס חופש' בגלל הסרטן אני לא מסוגלת לעבור למצב של 'אפס חופש' במערכת צבאית קשוחה. הנפש שלי הייתה צריכה אוויר. חיפשתי מסגרת שתאפשר לי לתרום למדינה, אבל גם תאפשר לי להמשיך את ההחלמה, בעיקר ההחלמה הנפשית".
את הפתרון מצאה אריאל בהתנדבות דרך עמותת "אופק" שירות לאומי שהוקמה על ידי קרן רש"י ובתמיכת משפחת חוסידמן. מדובר בארגון המשלב אלפי צעירים מכל גווני החברה הישראלית, בדגש על מתן הזדמנות שווה לאוכלוסיות שלא לקחו עד כה חלק במעגלי העשייה והמנהיגות. במסגרת זו, אריאל שובצה בתוכנית 'פותחים עתיד' וכיום היא משרתת בבית-ספר בדרום תל-אביב, שם היא עובדת עם ילדים בסיכון וילדים המגיעים מרקע סוציו-אקונומי מורכב. עבורה, העבודה החינוכית היא חלק בלתי נפרד מהפרוטוקול השיקומי.
"אני משתמשת בטראומה ובכאב שעברתי כדי להבין לעומק את הילדים איתם אני עובדת. כשילד מיואש כי הוא לא מצליח במבחן בחשבון ורוצה לקרוע את הדף, אני לא מדברת איתו בקלישאות. אני יודעת מה זה ייאוש אמיתי. אני יודעת מה הילד מרגיש, מה החוויה שלו".
"אני קוראת להם 'הבונבונים שלי'", היא מחייכת, ועיניה בורקות כשהיא מספרת על ההצלחות הקטנות. "יש לי תלמיד שהתקשה מאוד בחשבון, בעיקר בשברים. זה ריסק לו את הביטחון. לא ויתרתי לו, ישבנו יחד שוב ושוב, עד שבשבוע שעבר הוא פתאום הבין. האור שנדלק לו בעיניים כשהוא הצליח לפתור תרגיל לבד- זה היה שווה הכל".
במקרה אחר, עזרו לה הרקע הבינלאומי שלה (אריאל דוברת אנגלית כשפת אם, ד.ק.) והרגישות שפיתחה בבית-החולים, כדי להגיע ללבבות שאחרים מתקשים לפתוח. "יש ילדה, עולה חדשה שמאוד התקשתה בעברית ובכתה לפני בוחן. ניגשתי אליה אחרי שלא הצליחה בבוחן ושאלתי באנגלית: 'רוצה חיבוק?'. היא פשוט נצמדה אליי. שטפנו פנים, עשינו קוקו חדש, והבטחתי לה שנעבור את זה יחד. מאז, כל פעם שהיא רואה אותי היא רצה אלי לקבל חיבוק".
עבור אריאל, השגרה שלה כיום, התרומה יחד והעבודה עם הילדים, ההגשמה העצמית - כל אלו תורמים לחזרה האמיתית שלה לחיים אחרי כל מה שעברה. "קשה להבין איזו ברכה בריאותית זו פשוט לצאת לעולם ולא להיות תקועה במיטת בית חולים", היא מסכמת, "מי שלא חווה את זה, לא יוכל להבין".