תרופות ממשפחת ה-GLP-1 כמו אוזמפיק, ויגובי, סקסנדה ומונג'רו הפכו בשנים האחרונות לכוכבות של עולם הבריאות. הן מסייעות לירידה משמעותית במשקל, משפרות איזון סוכר ומפחיתות גורמי סיכון לבביים בזמן השימוש. אבל עם העלייה בשימוש, עולה גם שאלה קריטית: מה קורה אחרי שמפסיקים את התרופה?
מחקר מקיף חדש שפורסם ב-eClinicalMedicine מקבוצת The Lancet מספק תשובה ברורה, ומדגיש מגבלה מהותית של התרופות הללו.
החוקרים סקרו 18 מחקרים קליניים אקראיים שכללו 3,771 משתתפים עם השמנה, סוכרת סוג 2 או סוכרת סוג 1. כל המשתתפים קיבלו טיפול ב-GLP-1 ולאחר מכן הפסיקו אותו, עם מעקב של לפחות 12 שבועות.
החוקרים בדקו עליה חזרה במשקל, היקף המותניים, רמת הסוכר בדם, לחץ הדם, ורמת השומנים בדם: תופעה הנקראת "ריבאונד מטבולי".
המשקל חוזר- ולעיתים מוקדם מהצפוי
אצל אנשים שטופלו בשל השמנה נרשמה עלייה ממוצעת של כ-5.6 ק"ג לאחר הפסקת הטיפול. היקף המותניים גדל בכ-4 ס"מ, וה-BMI עלה בהתאם.
מחקרים קודמים שנכללו בניתוח הראו כי הריבאונד יכול להתחיל כבר שמונה שבועות לאחר הפסקת התרופה, וכי עד 60% מהמשקל שאבד עלול לחזור בתוך שנה. גם בקרב חולי סוכרת סוג 2 נצפתה עלייה במשקל: כ-2 ק"ג בממוצע. ככל שחלף זמן רב יותר מאז הפסקת הטיפול, כך הריבאונד היה משמעותי יותר.
גם השיפור המטבולי נעלם.
הפסקת התרופות לוותה גם בהחמרה במדדים מטבוליים:
● עלייה ב-HbA1c
● עלייה בלחץ הדם
● החמרה בפרופיל השומנים
במקרים רבים, המדדים חזרו לערכים קרובים לאלה שלפני תחילת הטיפול.
לא כל התרופות דומות
המחקר מצא כי הפסקת סמגלוטייד (אוזמפיק/ווגובי) גרמה לריבאונד חזק יותר בהשוואה ל-לירגלוטייד (סקסנדה): יותר עלייה במשקל, יותר עלייה בהיקף המותניים ועלייה גדולה יותר בלחץ הדם.
ההסבר האפשרי: סמגלוטייד מדכא תיאבון בעוצמה רבה יותר ופועל זמן רב יותר בגוף, ולכן הפסקתו גוררת תגובת נגד ביולוגית חזקה יותר.
למה זה קורה? הצשובה היא שירידה במשקל מפעילה מנגנוני הישרדות עמוקים:
● עלייה בהורמוני רעב
● ירידה בהוצאה האנרגטית
● נטייה מוגברת לאגירת שומן
תרופות GLP-1 מדכאות מנגנונים אלו כל עוד הן נלקחות. אך לאחר הפסקתן, הגוף חוזר לפעול בהתאם לביולוגיה הבסיסית שלו. כלומר, הריבאונד אינו כישלון של המטופל, אלא תגובה צפויה של הגוף.
מדוע מתרחש אפקט הריבאונד?
מנקודת המבט של הרפואה הפונקציונלית, ממצאי המחקר אינם מפתיעים. תרופות GLP-1 מטפלות בתסמינים, אך אינן פותרות את שורשי הבעיה.
הן אינן מתקנות ישירות:
● עמידות לאינסולין
● איכות תזונה ירודה
● חוסר שינה ומתח כרוני
● חוסר פעילות גופנית
● חוסר איזון של המיקרוביום
כאשר מפסיקים את התרופה, ההפרעה המטבולית הבסיסית נשארת, ולכן הריבאונד כמעט בלתי נמנע.
אין בכך לומר שלתרופות אין מקום, עבור מטופלים רבים הן כלי חשוב ולעיתים מציל חיים. אך הנתונים מצביעים על כך שכדי לשמר את התועלת, רוב האנשים יידרשו לטיפול ממושך, בדומה לתרופות ללחץ דם או סוכרת.
האם זו באמת "תרופת פלא"?
התרופות הללו עדיין חדשות יחסית. לצד יתרונות ברורים, קיימת אי-ודאות לגבי:
● שימוש לכל החיים
● סיכונים ארוכי טווח
● תופעות לוואי נדירות
לכן יותר ויותר מומחים מדגישים את הצורך בגישה זהירה ומותאמת אישית, ולא בציפייה לפתרון קסם.
מה המשמעות למטופלים? המסקנה אינה שתרופות GLP-1 "לא עובדות". הן בהחלט עובדות.
אך המחקר מבהיר כי בריאות מטבולית בת-קיימא דורשת טיפול רחב יותר:
● תזונה איכותית
● שינה מספקת
● ויסות סטרס
● תנועה יומיומית
● תמיכה במערכת העיכול והמטבוליזם
ללא עבודה על היסודות הללו, הפסקת התרופה לרוב תוביל לאובדן חלק גדול מההישגים.
המחקר הזה מחזק את ההבנה שהשמנה היא מצב כרוני ביולוגי, ולא בעיה זמנית. תרופות GLP-1 הן כלי חזק, אך לא כדור קסם. ההצלחה ארוכת הטווח תלויה באופן השימוש, במשך הטיפול, ובטיפול בגורמי השורש במקביל.
לאתר של ד"ר דלית דרימן-מדינה לחצו כאן