מאמרו של דוידי אורי עוסק בבעיה שקיימת כבר שנים ארוכות וקיבלה משנה תוקף ממש לאחרונה כאשר משרד החינוך הודיע על קיצור יום הלימודים בכיתות התקשורת בגנים ובבתי הספר בשל מחסור חמור בצוותי הוראה ובצוותי המערך הטיפולי. לא רק ילדים על הרצף סובלים מהמחסור אלא גם, כפי שדוידי ציין, ילדים הסובלים מ-ADHD, או כמו שכאן בישראל מכנים - הפרעת קשב וריכוז.
אבל בדבר אחד אורי טועה ולדעתי אף הגזים. "כך נבנית חברה לא שוויונית וחצויה", כתב הפסיכולוגי החינוכי המומחה. "קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגית ושלל טיפולים תומכים ברפואה הפרטית הם נחלתם הבלעדית של ילדים להורים אמידים. כשסל הטיפול הנדרש לילדי ADHD עולה אלפי שקלים בחודש, 'חינוך חינם' הופך 'חינוך לעשירים - וילדים רבים נשארים מאחור ללא טיפול".
אמנם צודק הכותב כשהוא אומר שסל הטיפול הנדרש עולה אלפי שקלים בחודש, רק שהוא לא רק לילדי ADHD אלא לכלל הילדים עם צרכים מיוחדים. סל טיפול לילדים על הרצף האוטיסטי גם כן עולה אלפי שקלים בחודש. כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים צריך להתמודד עם מערך טיפולי שאינו קיים בשירות הציבורי בשל שכר מחפיר למטפלים הפארא-רפואיים שעומד על כ-30 שקלים לשעה. נתון זה מוביל לכך שמטפלים רבים משלבים את עבודתם בשירות הציבורי יחד עם עבודתם במגזר הפרטי.
"לך לחפש מטפל בגוגל או בפייסבוק"
אלא שמה שכתב דוידי אורי אינו ייחודי כלל לילדי ADHD. בכל הנוגע להחזרים על טיפולים פרטיים, ילדי ADHD אכן זכאים להחזר נמוך יותר מילדים על הרצף האוטיסטי, אבל זו כבר סוגיה אחרת. כל הורה לילדים על הרצף האוטיסטי מתמודד עם הוצאה כלכלית גבוהה מאוד, וגבוהה הרבה יותר מזו של ילדי ADHD. האם כל ההורים מסוגלים לעמוד בזה? בוודאי שלא. האם זה יקר? בוודאי שכן. אבל תיאור התמונה של אורי, לפיה משרד החינוך צריך להתעורר ולהבין שילדי ADHD תחת אחריותו - היה נכון יותר לכתוב כי מערך החינוך המיוחד נמצא בקריסה ולא להתמקד בטפח כזה או אחר.
רק צריך להביט בנתונים ולהזדעזע: לפי מרכז המידע והמחקר של הכנסת, לקראת שנת הלימודים הבאה חסר איוש של לא פחות מ-4,500 תקנים (כוללים בתוכו גם מטפלים פארא-רפואיים). במשרד החינוך, מסיבה שאינה ברורה, חושבים שהמחסור יהיה "רק" של 1,367 עובדים בשל גידול טבעי. אז הנה אני מבשר כאן חגיגית: המחסור יהיה גבוה בהרבה, והוא חמור הרבה יותר בקרב מטפלים פארא-רפואיים, שמבחינת המערכת נספרים כ"מורים", למרות שהם לא. אבל הנה השורה התחתונה: המחסור הזה משפיע על כלל הילדים שזקוקים לטיפולים הפארא-רפואיים.
הדבר לא שונה גם במכונים להתפתחות הילד בקופות החולים, שם אין גם תורים לרשימות המתנה, בחלק גדול המקרים, מרוב העומס. התוצאה היא שבקופה אומרים לך שכדי להשיג מטפל לילד, טיפול שכזכור המדינה אמורה לממן, צריך לפנות לרפואה הפרטית. "לך לחפש בגוגל או בפייסבוק", אמרה לי הפקידה בקופת החולים אליה אני משתייך.
חמור מכך, אין שום סינרגיה בין משרדי החינוך והבריאות. מטפלות שעובדות בבתי הספר לרוב הן תחת משרד החינוך. מטפלות שעובדות בעמותות המעניקות סל טיפול במסגרות גני התקשורת בעיקר הן בכלל תחת רגולציה של משרד הבריאות. בנוסף, מטפלות בתחום הפארא-רפואי מוצאות את עצמן עובדות בכמה מקומות עבודה בשירות הציבורי רק כדי לסיים את החודש כי לא באמת ניתן להתקיים מ-30 שקלים לשעה - ולכן רובן גם עובדות בתחום הפרטי.
קלינאית התקשורת ילדה? אין מחליפה
כשקלינאית תקשורת, למשל, יוצאת לחופשת לידה - אין לה מחליף. כך למשל, שלוש מטפלות בגן של בני יצאו לחופשת לידה, במזל טוב כמובן. אבל לא היו להן מחליפות. התוצאה: שישה חודשים במצטבר שבהם אותם שלושה סוגי טיפול לא היו קיימים בגן ולא היה להם תחליף. אז לא, זה ממש לא ייחודי לילדי ה-ADHD. זוהי נחלתם של כל הילדים עם צרכים מיוחדים שזכאים לטיפולים הללו על-פי חוק.
דוגמה נוספת מתקופת הקורונה: על הנייר, היה סל טיפולי בגן התקשורת אליו השתייך בני. אבל הגן היה סגור, זוכרים? מבחינת המדינה - על הנייר יש סל - ולכן אין זכאות להחזר. אני לא אנקוב בסכום, אבל אפשר רק לתאר כמה כסף הושקע עבור טיפולים פרטיים בתקופות הסגרים השונות בקורונה. ויש גם נקודת אור בעניין זה: בעקבות הטיפולים הפרטיים שמימנו אנחנו מכיסנו, הילד שלי חזר למסגרת ילד אחר לחלוטין - ובמובן החיובי לגמרי של המושג.
כמו שהטיפול והמענה לילדי ADHD הוא לוקה בחסר וזה בלשון המעטה, כך הוא לקוי לילדים אחרים עם צרכים מיוחדים. התופעה היא כוללת ואינה פרטנית. זה מה שצריך להבין ועל זה צריך להילחם. יצירת הפרדה, שלפיה לקות אחת אינה מטופלת בעוד אחרת כן מטופלת, היא שגויה מיסודה.