דוח חדש של משרד הבריאות שהתפרסם השבוע מגלה שבני נוער שמאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז נמצאים בסיכון גבוה פי שניים לשורת התנהגויות לא בריאות והתמכרויות כמו עישון, שתיית אלכוהול, התמכרות למסכים ושינה לא מספקת. נלחצתם? מצוין. ומה עכשיו? אולי נחליף את הפלואור שבמי השתייה לריטלין עם שיחרור מושהה?
האמת היא שהמחקר של משרד הבריאות אולי חדש, אבל עבור אנשי המקצוע, מדובר בנתונים ישנים. כבר שנים רבות מתפרסמים מחקרים בעולם בהם עולים נתונים קשים אפילו יותר מאלו בישראל. לא רק שאלו מראים על פי 20 סיכוי לנשור מהתיכון, הנתונים מצביעים על השפעה ארוכת טווח, גם בחייו הבוגרים של אדם המאובחן עם הפרעת קשב וריכוז. הנתונים מצביעים בבירור על נטייה לתת העסקה, ועל קשיים בתחזוק זוגיות, משפחה ועבודה לאורך זמן. והגרוע מכל? גם ב-2023, הנתונים מצביעים על תוחלת חיים קצרה יותר לאנשים עם ADHD.
הנתונים הללו ידועים כאמור כבר שנים ומסתובבים בשקט יחסי בין משרדי הממשלה למומחים - בין הלמ"ס, לגנזך משרד הבריאות, לארכיוני ועדות ההשמה ולקביעת הדפר של לשכות הגיוס. נשאלת השאלה המרכזית - מה עושים עם הנתונים? אולי הגיע הזמן להעבירם למבקר המדינה?
אז אפשר לאסוף נתונים ולבנות תמונה אפידימיולוגית שתעלה אבק ותעורר פרצופים מודאגים בכל פעם שמתפרסם מחקר או דוח עדכני, אבל בעצם יש מקום אחד שבו הנתונים באמת רלוונטיים ובו באמת ניתן לבצע שינוי, והוא במשרד החינוך.
"חינוך חינם" הופך "חינוך לעשירים"
כיום מערכת החינוך מתאמצת לשרוד את הילדים האלו. לא מדובר בבודדים אלא בכ-10% מתלמידי ישראל, תעשו לבד את החשבון. לבתי הספר אין די כלים כדי להתמודד, ובין הריטלין לוועדות ההשמה ושעות השילוב. את הטיפול, בתי הספר מגלגלים לאאוטסורסינג באחריות ההורים.
כך נבנית חברה לא שיוויונית וחצויה - קלינאית תקשורת, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגית, ושלל טיפולים תומכים ברפואה הפרטית, הם נחלתם הבלעדית של ילדים להורים אמידים. כשסל הטיפול הנדרש לילדי ה-ADHD עולה אלפי שקלים לחודש, "חינוך חינם" הופך "חינוך לעשירים" וילדים רבים נשארים מאחור ללא טיפול.
מעבר למחיר הערכי והחברתי הנורא, גם את המחיר הכלכלי של ההזנחה הזאת כולנו משלמים. ננתח לרגע את עלות הטיפול המערכתי בהשלכות ההפרעה שאינה מטופלת בזמן - החל מטיפול בנוער נושר, עובר בפנימיות רווחה וכלה במערכות משפטיות של ענישה וכליאה. גם מערכות הרווחה קורסות מהעומס הכבד ממילא, שנוספים עליו גם אנשים מוכשרים מאוד המתקשים להחזיק עבודה ברצף, בהתמדה ובמחוייבות.
עלות כלכלית נוספת היא נגזרת הטיפולים הבריאותיים הנדרשים לטיפול בפגיעות ובתאונות שמבוגרים עם ADHD נפגעים בהן פי 4 (!) מהאדם הממוצע. וכמובן עלות הפריון הנמוך ותת התעסוקה, שהיא מנת חלקם של חלק גדול מהמבוגרים עם קשיי ויסות שאינם מחזיקים בעבודה תואמת יכולות.
שוב, לא מדובר באוכלוסיות בשוליים, אלו לא בודדים. מדובר בהפרעה השכיחה בעולם, ממנה סובלים כ-10% מכלל האוכלוסייה. אלא שבמקום להשקיע את המשאבים בטיפול בילדים הללו, כשהם צעירים, מרבית התקציבים מושקעים רק אחרי שהם נופלים מהרכבת.
ואיזה פספוס. הפרעת קשב וריכוז היא לא קושי בוויסות, היא גם כח. היא הרבה פעמים האנשים עם הכי הרבה יכולות שמגיעים להכי מעט הישגים. אלו הילדים הקלאסיים שהמערכת אומרת להם את המשפט המעליב: "יש לך פוטנציאל נהדר. כל כך חבל שאתה לא מממש אותו", זאת בזמן שאפשר לתעל אותו לאנרגיה ולעשייה. אפשר לבנות תכניות בית ספריות שילמדו את הילדים לעבוד עם היכולות האלה, להסתדר עם חברה, עם ארגון, עם מסגרות ועם אתגרים.
כחברה אנחנו חייבים לקחת אחריות על הסיפור הזה. המערכת הרלוונטית ביותר ליצור שינוי בתמונה העגומה הזו היא מערכת החינוך. אם בתי ספר יהפכו למקום הכשרה מכוון לילדים האלו - שמבחינתם ההכשרה הזו היא להיות או לחדול, החברה שלנו תשתנה בצורה משמעותית.
כהחלטה ערכית וחברתית אנחנו מחויבים להציע בבתי הספר צורת עבודה שונה שמאפשרת לילדים אלו עשייה משמעותית, מערכת מקרבת ולא דוחה, ושיטה קוהרנטית-יישומית להתמודד עם אתגרי הוויסות שיעמדו בפניהם. כאשר עובדים על שפה משותפת עם העולם בגילאי 6 עד 12, לפני שהם מתבגרים וחווים משך שנים תחושת חוסר אונים והורדת ידיים מול העולם - אפשר ליצור שינוי אמיתי ומשמעותי.
אבל מצד שני, בהחלט אפשר גם להמשיך ולעצום עיניים לומר "יש לנו קצת קשיים במערכת", לחכות שיגדלו ויעזבו את הבית הספר ולעטות פרצוף נדהם כשהתוצאות מתפוצצות לנו בפנים.
דוידי אורי פסיכולוג חינוכי מומחה, מייסד "מרכז מרחב" לטיפול מערכתי בילדי ADHD וויסות חושי בבתי הספר