אם בעבר גדלנו לצד ילד אחד או שניים שהרכיבו משקפיים בכל כיתה ממוצעת, כיום מספר הילדים שסובלים מקוצר ראיה נמצא בעליה מדאיגה: נתונים מארה"ב מדברים על עליה של 42 אחוזים משנות ה-70 להיום, וארגון הבריאות העולמי מעריך שעד לשנת 2050 מחצית מאוכלוסיית העולם תסבול מקוצר ראיה. מה גורם לעליה המתמשכת במספר הסובלים מקוצר ראיה? מדוע ראייתם של בנים צעירים נמצאת בסיכון גבוה יותר מזאת של בנות? מהו אפקט ה"ריבאונד"? ומדוע דווקא החנונים של הכיתה נמצאים בסיכון גבוה יותר?
אם בעבר קוצר ראיה בילדים אובחן ביחוד בשל סיבות גנטיות - שמקורן בהורה אחד או יותר שסובל גם הוא מבעיות ראיה, בשנים האחרונות אורח החיים המודרני מביא לעליה מתמשכת במספרי הילדים המאובחנים עם קוצר ראיה.
לא רק שבשנים האחרונות התגברה הצפייה במסכים, אלא שבעידן הסמארטפונים והטאבלטים הם נצפים בקרבה חסרת תקדים: במרחק של פחות מאורך זרוע (בהשוואה לצפייה בטלוויזיה המתקיימת, בדרך כלל במרחק של מטר וחצי ויותר מהעין). אבל זה לא הכל.
מגיפה מתגברת
ילדים ומתבגרים כיום שוהים משמעותית יותר מקודמיהם בחללים סגורים. תחשבו על כך: אם בעבר היינו מגיעים מבית הספר, זורקים את התיק ויוצאים לשחק בחוץ, הילדים שלנו, מגיעים מבית הספר (בו הם שהו רוב היום בחלל סגור), זורקים את התיק, ויושבים מול המסך, אם הם תלמידים מצטיינים אז מול ספר. בכל מקרה, הם בקושי יוצאים לשחק בחוץ. לשינוי ההתנהגותי הזה השלכות חמורות על מצב הראיה של ילדים וצעירים, שכן - על מנת לגדול ולהתפתח בצורה תקינה העין צריכה כמה שיותר אור יום, לכל הפחות שעה של בילוי בחוץ מידי יום.
בעקבות העלייה המתמשכת במספר הילדים עם קוצר ראיה המאובחנים מידי שנה, בגילאים צעירים יותר ובדרגת חומרה גבוהה יותר, הכריז ארגון הבריאות העולמי על קוצר ראיה (או מיופיה בשמה הרפואי) כמגיפה. בשל המגיפה המתגברת, לאחרונה הוציא הארגון הבינלאומי לרפואת עיניים ((WSPOS קריאה להתערב ולנסות לעצור את היקף ההידרדרות בעזרת טיפולי מנע כבר בגיל מוקדם. הדבר אומר שאם בעבר הסתכם הטיפול בקוצר ראיה במתן מרשם לעדשות מגע או למשקפיים, כיום מדברים מומחים בתחום על טיפולים מניעתיים: שמאטים את קצב גדילת המספר לאורך זמן.
לצערנו, דווקא ילדים נמצאים בסיכון מוגבר מאחר ובשנים בהם העין מתפתחת וגדלה, קצב עליית המספר מוגבר. ילדים ומתבגרים אם כן, מצויים בסיכון גדול יותר ממבוגרים להגיע למספרים גבוהים ולפתח קוצר ראייה פתולוגי (מעל מינוס 6) בסיכון שצפוי להפסק עם סיום הגדילה הגופנית: בגילאי 13-14 עבור בנות, ובגילאי 18-20 בעבור בנים.
בעוד שרוב ההורים נוטים לחשוב שבעיית קוצר הראיה של הילד או הילדה נפתרת בניתוח לייזר כאשר יגיע לבגרות - למעשה, ניתוחי לייזר, ממש כמו הרכבת עדשות מגע או משקפיים, אינם מונעים את הבעיה המרכזית והמדאיגה ביותר: גדילת המספר לאורך זמן. מספרים גבוהים (מעל 5-6) שמים ילדים וצעירים בסיכון של ממש לפתח מחלות עיניות כמו גלאוקומה, הפרדות רשתית, קטרקט ועוד. לכן, כאשר אנחנו, רופאי העיניים, בוחנים את הראיה של ילד בן 4 עלינו לנקוט, כבר היום, בטיפול שישמור על איכות הראיה של אותו הילד בגילאי 50-60.
איך מטפלים?
מחקרים מראים שטיפול בטיפות אטרופין מדולל נמצא יעיל בהאטת קצב גדילת המספר לאורך זמן: הנתונים מראים שקצב ההאטה הוא 40-60 אחוזים בממוצע, כאשר גישה טיפולית חדשה מציגה אפשרות להתחיל את הטיפול עוד בטרם אובחן קוצר ראיה כלשהו, לילדים בסיכון גבוה אשר להם שני הורים הסובלים מקוצר ראיה.
מצד שני, הטיפול בטיפות אטרופין נחשב למכביד מאוד על חיי הילד והמשפחה שצריכה להעניק טיפול יומי בטיפות לילדים בגילאים צעירים במשך שנים. בנוסף אפקט "הריבאונד" של טיפות אטרופין מוביל למצב בו אם ההפסקה איננה מדורגת ומדדוה, קפיצת המספר בסיום הטיפול עשויה למחוק את ההישגים שנצברו במהלך תקופת הטיפול.
בשל החסרונות של טיפול בטיפות אטרופין, רבים פונים אל האופציה של טיפולים לא פולשניים: עדשות מגע ומשקפיים שגם מתקנים ראיה בהווה וגם מאטים ואף עוצרים את קצב גדילת המספר לאורך זמן.
ד"ר יונינה רון היא יו"ר חוג רופאי עיניים, ילדים ופזילה והיא תופיע בוועידת חדשנות לניהול מיופיה שתערך ב-13 ליוני 2023