מהן הדרכים הנוראיות ביותר למות? חמש תשובות קודרות מהמדע

המוות הוא בלתי נמנע. כולנו נגיע לשם, בתקווה שבשיבה טובה ולצד יקירנו ואהובינו. אבל (לא עלינו) תמיד יש אנשים שמתים ממחלות ותאונות, אולם גם אלו יראו עבורכם דרכים מנחמות למות ביחס למקרי המוות המחרידים ביותר שתועדו בהיסטוריה.

בעבר סיפרנו לכם על מספר דרכים אכזריות למות בעיניים - כמו "שור הפליז" - כשקורבן היה מוכנס לתוך השור, ואש הייתה מובערת מתחת לשור. המתכת הייתה מתחממת עד שהיא הפכה צהובה, והאדם בפנים היה נצלה למוות. דרך נוראית נוספת היא שיטת המוות בעינויים שנקראת סקפיזם - כשהקורבן נלכדד בין שתי סירות (או בגזע עץ חלול) והוזן בכוח חלב ודבש, מש שגרם לו לשלשול ואז הוא נמרח בעוד חלב ודבש והושאר בחוץ בשמש או ליד מים דוממים, שם חקרים וזוחלים אכלו את גופו בעודו בחיים.

חשבתם שאלה דרכים נוראיות למות? עוד לא שמתעם כלום. חמישה מקרי מוות שותפו לאחרונה ברשת ועוררו זעזוע. הסיפורים שלפניכם לא מיועדים לאנשים בעלי לב חלש:

דרך נוראית ביותר למות בה היא בהרעלת קרינה רדיואקטיבית. זו מתרחשת בחשיפה לכמות גדולה מאוד של קרינה בבת אחת (חריפה) או לאורך זמן (כרונית).

זה מה שקרה לאיש החברה הגבוהה, שחקן הגולף ובן של תעשיין אמריקני עשיר, אבן ביירס, שמת מחשיפה ממושכת לקרינה. בין 1918 ל-1928 יוצר בארה"ב משקה אנרגיה רדיואקטיבי בשם רדית'ור (Radithor), משקה המכיל ראדיום מהול במים שהוגדר כתרופת פלא. כשהיה בן 47 ביירס ספג פציעה קשה בכתפו וקיבל המלצה מרופא המשפחה להשתמש במשקה לשיכוך כאבים והמרצת הגוף. ביירס היה כל כך מרוצה מהתוצאה שהוא החליט על דעת עצמו להכפיל את הכמויות והמשיך ליטול את "התרופה" במשך מספר שנים רצופות. לאט לאט הוא התחיל לרדת במשקל ולסבול מכאבי ראש. הוא הפסיק לנטול את התרופה באוקטובר 1930, אחרי ששתה 1,400 מנות של "שיקוי הפלא", אולם כמה חודשים לאחר מכן רבות מהשיניים שלו החלו לנשור. הוא סיפר לרופא המשפחה שלו שהוא איבד את "תחושת החוסן הגופני" שלו, שזו דרך מנומסת לומר שהעצמות בגוף מתחילות להתפורר. רק אז הוא הבין שהוא הרעיל את גופו כל השנים האלו. הסיוט לא נגמר שם.

בשנת 1931, מצבו כל כך החמיר שחורים החלו להיווצר בגולגולתו ומצב הלסת התחתונה שלו היה כל כך גרוע שכירורגים נאלצו להסירה בניתוח - מה שגרם לו לאבד את היכולת לדבר. ב-31 במרץ 1932 נקבע מותו של ביירס כתוצאה מהרעלה רדיואקטיבית, כשעורכי דין שניסו למנוע את שיווק המשקה נימקו כי "כל הלסת העליונה של ביירס, למעט שתי שיניים קדמיות, ורוב הלסת התחתונה שלו הוסרו" וכי "כל רקמת העצם שנותרה בגופו התפוררה, וכן למעשה נוצרו חורים בגולגולת שלו". הוא גם נקבר בארון קבורה מעופרת משום שגופתו הייתה רדיואקטיבית והמשיכה לפלוט קרינה. למעשה, גם כשהוציאו אותו לצורכי מחקר ב-1965, 33 שנים לאחר מותו, הגופה שלו עדיין פלטה קרינה בצורה מסוכנת. יתכן מאוד שהיא ממשיכה לפלוט קרינה עד היום.

זוכרים שדיברנו על קרינה חריפה? אז זה גם מה שקרה להיסאשי אוצ'י, טכנאי מעבדה בכור ניסיוני במחוז איבארקי ביפן. אוצ'י ושני עמיתים לעבודה התבקשו לערבב 2.4 ק"ג של אורניום מועשר בחומצה חנקתית, תוך הימנעות מכל נהלי הבטיחות וערבוב בדלי נירוסטה. ההליך, כמובן, השתבש קשות. ב-30 בספטמבר 1999 נחשף היסאשי אוצ'י למינון הקרינה הגרעינית הגבוהה ביותר בהיסטוריה האנושית.

"האורניום הגיע למסה קריטית ב-10:35 בבוקר והפעיל תגובת שרשרת בלתי מבוקרת שפלטה קרינה במשך כמעט 20 שעות", דיווח ה-BMJ, "שלושת העובדים שביצעו את הפעולה דיווחו שראו הבזק כחול - קרינת סרנקוב הנפלטת במהלך תגובה קיצונית - לפני שחטפו בחילה קשה וקרסו. הם חולצו על ידי עמיתים ופונו לבית חולים מקומי על ידי שירותי החירום".

אוצ'י בן ה-35 סבל מכוויות קרינה קשות ברוב חלקי גופו, כמו גם נזק לאיבריו הפנימיים, מה שגרם לו לאבד הרבה דם. ביום ה-58, הוא חטף דום לב עקב רמות חמצן נמוכות, אך עבר החייאה על ידי חובשים. במשך 83 ימים אוצ'י סבל מייסורים בלתי נתפסים כשהקרינה התפשטה בגופו, מחקה את ה-DNA שלו וגרמה לעור שלו להמס ולעיניו "לבכות דם". המערכת החיסונית שלו נהרסה והאיברים שלו הפסיקו לתפקד. לפי הדיווחים הוא התחנן למות אך משפחתו ורופאים סירבו לוותר עליו בקלות והחזיקו אותו בחיים במשך כמעט שלושה חודשים מייסרים. בפעם השלישית שחטף התקף לב, הרופאים כבר לא הצליחו להחיות אותו. על אף השתלות העור והטיפול הממושך, אחד מעמיתיו מת מאי ספיקת איברים 211 ימים לאחר המקרה.

להיאכל ע"י טורף גדול זה לא דבר נעים במיוחד, אבל אם במקרה תבואו לא בטוב לקבוצה של צבועים - אתם עוד תתחננו שיעבור אריה ויטרוף אתכם במקומם. טורפים כמו אריות בדרך כלל יהרגו אתכם על המקום. הם ישברו לכם את הצוואר או יחנקו אתכם באמצעות הלסתות שלהם. זה לא שאכפת להם מהכאב שלכם - הם פשוט יעדיפו שלא תשיבו מלחמה בזמן שהם סועדים אתכם. לצבועים, לעומת זאת, יש טכניקת הריגה הרבה יותר אכזרית.

"שיטת המשחק שלהם היא לרדוף אחרי עדר בקצב קבוע, אם כי הציד היא אינדיבידואלי ולא כקבוצה, תוך שהם קרובים מספיק על מנת שכל אחד יבצע נשיכות חוזרות ונשנות ברגליים ובחלק האחורי של הטרף שלהם עד שאחת החיות שניצודו לא תוכל לסבול יותר את הכאב ותיפול לקרקע", כתב הסופר ד"ר רוזביר ב"הטורפים של מערב אפריקה". הוא הוסיף: "אז כל מקבץ הצבועים מפסיק את הציד, קופץ על הקורבן וטורף אותו, קורע את בטנו ומתחיל לסעוד את איבריו הפנימיים הרכים - בעוד הקורבן עדיין בחיים".

למזלנו הרב, צבועים לא נוטים לתקוף בני אדם כך שאם אתם לא זברה, הסיכוי שתמותו ככה קלוש. עם זאת, נרשמו בהיסטוריה מספר לא מבוטל של תקיפות צבועים, בעיקר של ילדים וקשישים.

למות בטביעה זה דבר נורא, אם כי יש שיגידו שמלבד שניות המחנק הראשונות והמאוד מבהילות, המוות מלווה בתחושת שלווה שנגרמת ככל הנראה מהחוסר בחמצן. אולם, תחושת השלווה המדוברת פחות מורגשת כשהנוזל שבו טובעים מורכב משתן וצואה.

מקרה נורא שכזה אירע לקבוצת אצילים ביולי 1184, כשהם נפגשו כדי לפתור סכסוך בכנסיית פטרוס הקדוש בארפורט. מארגני האירוע לא לקחו בחשבון את המשקל הכרוך במפגש כה גדול. הרצפה התמוטטה ורבים מהם צללו לתוך בור הניקוז שמתחת לבניין. בין 60 ל-100 אצילים טבעו למוות בהפרשות גוף של נזירים, כשלחלקם "התמזל המזל" והם מתו כבר כתוצאה מהתשתית שקרסה עליהם לפני שהספיקו להיחנק מהצואה והשתן.

לצערנו עוד לא נמצאה התרופה למחלת הסרטן הפוקדת רבים מאיתנו. אולם, במקרה הבא אדם מת מסרטן שהיה לתולעים שלו - ולו לא. בשנת 2015, אדם מקולומביה מת לאחר שתולעת טפילית שלו חלתה בסרטן - והתאים הסרטניים ממנה התפשטו בגופו.

בן ה-41, שהיה נשא HIV, החל לסבול מעייפות וירידה במשקל במשך מספר חודשים, כמו גם חום ושיעול. סריקות ה-CT הראו שהריאות והכבד שלו היו מלאים בגידולים מסוג יוצא דופן: הם היו קטנים פי 10 ממה שציפו הרופאים לראות. בבדיקות נמצא שהתאים הסרטניים הכילו DNA של תולעת טפילית Hymenolepis nana, והחולה מת 72 שעות לאחר האשפוז.

"מחלה אנושית הנגרמת על ידי תאים סרטניים שמקורם בטפיל היא ממצא חדשני", כתב הצוות שלו בדו"ח המקרה, "לטפילים רב-תאיים שחיים ברקמת המארח יש בדרך כלל מנגנונים תאיים לפלישה לרקמות המארח ולהתחמקות מהמערכת החיסונית. מנגנונים אלו עשויים להיות שותפים במהלך טרנספורמציה ממאירה בתוך המארח. האינטראקציה בין המארח והטפיל שעליה אנו מדווחים צריכה לעורר חקירה מעמיקה יותר של מערכות היחסים בין זיהום לסרטן".

ממערב לאגם יוטה ישנה מערה עם השם התמים "נאטי פאטי". רבים אהבו לחקור את המערה על מעבריה הצרים - והדבר הוביל למספר מבצעי חילוץ במהלך השנים. היה חשש שמישהו ימצא את מותו במערה הזאת לפני שג'ון אדוארד ג'ונס ואחיו ג'וש ביקרו בה בנובמבר 2009. השניים חיפשו את אחד המעברים הצרים במערכת המערות, המכונה "תעלת הלידה", כדי לנסות ולהידחק דרכו.

לרוע המזל, השניים הלכו לאיבוד ומצאו את עצמם בחלק לא ממופה של המערה. ג'ון, סטודנט לרפואה בן 26, הבחין בפתח - בזווית של 70 מעלות כלפי מטה - והחל לזחול פנימה. הוא האמין שהוא ראה פתח בצד השני, אבל זו הייתה טעות - וכשהוא זחל את דרכו לשם, הוא נתקע שם מבלי שום דרך לחזור למקום שממנו הגיע. הוא ניסה לנשוף את האוויר שבריאותיו החוצה כדי לנסות להתאים את החזה שלו למרווח הצר, אולם כששאף אוויר שוב פנימה הוא נלכד לתמיד.

למחרת ניסו כוחות ההצלה לחלץ אותו כשהוא שוכב עם הפנים כלפי מטה במעבר. התנוחה בה הוא נמצא (במהופך) הקשתה על לבו לשאוב דם מהמוח, שבדרך כלל מתאפשר בעזרת כוח המשיכה. כוחות ההצלה ניסו להוציא אותו באמצעות מערכת גלגלות, אך לבסוף היא השתחררה ונכשלה. לאחר 27 שעות, ג'ון מת עקב דום לב. שבוע לאחר מותו, המערה נאטמה סופית והפכה לאנדרטה לזכרו.