אקמו: עד כמה קל בעצם לנתק לבד את המכשיר מציל החיים?

אתמול בבוקר (שבת) נקבע מותו של מידן קלר, בן ה-16 שאושפז בעקבות שימוש בסיגריה אלקטרונית. מבית החולים שניידר נמסר כי מפרטים ראשונים עולה כי הנער הלך לעולמו שככל הנראה ניתק עצמו ממכונת האקמו מסיבה לא ברורה. "פרטי המקרה דווחו למשרד הבריאות, נבדקים בשעה זו וייחקרו בימים הקרובים", דיווחו.

פרופסור עובדי דגן, מנהל יחידת טיפול נמרץ לב במרכז שניידר לרפואת ילדים, התייחס לאירוע: "בשעה 23:00 הייתה התרעה על חוסר פעילות של מכונת האקמו. הייתה תגובה מיידית ונכונה של הצוות שנכנסו להחייאה. ברגע שמבצעים החייאה בילד שזקוק למערכת שתומכת בו, הסיכויים להצלחה נמוכים. ולכן אחרי מאמצי החייאה מרובים, נאלצנו לקבוע את מותו". דגן פירט כי מידן היה עירני כשהאירוע קרה. "הוא לא היה מונשם. בדרך כלל ההחלמה של הריאה היא איטית והייתה יכולה לקחת שבועות מרובים. ההרגשה הכללית שלו והיכולת שלו לענות לשאלות ולספר על מצבו היא חשובה מאוד וזה עוזר לנו להבין את מצבו ולכן אנחנו פועלים כך", הסביר.

ביקשנו מפרופ' פנחס הלפרן, מומחה בהרדמה וטיפול נמרץ ברפואה דחופה באיכילוב ומקים החוג לרפואה דחופה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שיסביר על מכשיר האקמו, על השימוש בו ועד כמה זה אפשרי לנתק את עצמך מהמכונה.

"כאשר יש פגיעה מאוד קשה בריאות ולפעמים פגיעה בלב ואנחנו לא מצליחים לחמצן את הדם דרך הריאות אחרי כל האמצעים של הנשמה, גזים, תרופות ומניפולציות של שיטות הנשמה, האופציה, שבמשך שנים הייתה קיצונית וניסינו להמנע ממנה היא לעקוף את המנגנון הטבעי של הגוף, שבו החדר הימני של הלב מזרים דם לריאות - הדם עובר דרך הריאות ושם מתחמצן ופולט את דו תחמוצת הפחמן בתהליך טבעי והדם המחומצן חוזר דרך החדר השמאלי ומספק את הגוף. אחרי זה הוא חוזר שוב לחדר הימני ועובר את הפעולה שוב, כחלק ממחזור הדם.

במצב שהריאות כשלו אתה יכול להוציא חלק מהדם או את כל זרימת הדם, שבמקום שתגיע לחדר הימני, תעבור דרך ריאה מלאכותית. זו אותה טכניקה שכעושים ניתוח לב פתוח למשל".

לדבריו, הקורונה קידמה את השימוש באקמו אחרי שהצילה את חייהם של מאות חולים. לכן, יש היום הרבה יותר ניסיון בהפעלה של המכונה והיא נחשבת כרוטינה רפואית מקובלת.

"כדי לעשות את הפעולה של ההאקמו אתה צריך להכניס צינורות גדולים מאוד- אחד לעורק ואחד לווריד, או שניים לעורק. אז אתה שואב דם מהווריד שהיה אמור להגיע לחדר הימני דרך הריאה המלאכותית ואז מחזיר אותו לעורק שמשם הוא הולך לגוף".

"הבעיה מתחילה כאשר מכניסים צינורות גדולים לכלי דם גדולים. זה לא כואב אבל זה לא נוח כי דבר ראשון, המטופל שוכב על הגב. ב', הוא מפחד. ג' הוא כמעט תמיד מונשם וגם זה לא נוח, לכן את רוב החולים מרדימים, בין היתר כדי שלא יזכרו את שלב ההנשמה ויהיה להם קל יותר".

"יש בעד ונגד הרדמה. אם אתה מרדים, החולה יותר נינוח והוא אינו זוכר את כל התהליך,מצד שני, אם מרדימים למשך זמן רב, יש לזה מחיר של יותר סיבוכים אחרים - החולה לא משתעל טוב, נוצרים פצעי לחץ כי לא זזים, ויש סיבוכים אפשריים בעקבות הרדמה", מסביר פרופ' הלפרן. "היום תפיסת העולם בטיפול נמרץ היא כמה שפחות להרדים, כמה שפחות להשתמש בחומרי הרדמה ולהעיר כמה שיותר מהר. ההחלטה היא כמובן על פי מספר קריטריונים של הרופא המטפל".

"הסכנה של עירנות במהלך הטיפול מעבר לאי הנוחות היא מה שכתוב שקרה לחולה במקרה הנוכחי. זה שהוא עושה לעצמו נזק על ידי שליפת צינורות האקמו שמחוברים ברוב המקרים לכלי דם גדולים במפשעה". לדבריו של פרופ' הלפרן, שליפה של צינור ההנשמה למשל היא סכנה שקיימת תמיד אצל חולים מונשימים. היא נדירה יחסית אבל קיימת. גם הוצאת צינורות אחרים או נקזים היא אפשרית. מדובר על סכנה מתמדת על אנשים שמורדמים חלקית או אינם מורדמים כלל.

"יש טכניקות להקטין את הסכנה של שליפת צינורות: א. לקשור היטב את הצינורות ולהדביקם. ב. לנתר את החולה מקרוב. אבל חשוב לזכור כי שליפה של צינור יכולה לקחת שניה. ניתן לקשור ידיים, אבל זה לא פשוט מבחינות שונות (לעיתים המשפחה מתנגדת וזה לא נוח לחולה ער) לכן יש משחק נורא עדי, שהחלק הכי קשה, לא רק באקמו, הוא לזהות ולהעריך מתי החולה מספיק ער ומשתף פעולה כדי שתוכל לסמוך עליו שלא יעשה לעצמו נזק".

"גם במקרה של ליווי צמוד, אין סיכוי שחולה שרוצה לשלוף צינור, האחות תוכל למנוע את זה. היא מונעת הרבה תקלות אבל לא את זה. במקרה בו שולפים את הצינורות המכשיר - הדם נגמר תוך דקה או שתיים".