עד לפני כמה עשורים, ילדים שהתמודדו עם הפרעות קשב וריכוז לא עברו אבחון לזיהוי ההפרעה ותויגו במקרים רבים כ"בעייתיים", "פטפטנים" או "מעופפים", בלי שהמערכת הציעה להם פתרונות אמיתיים לשיפור המצב. כיום, כשהמודעות להפרעה גבוהה הרבה יותר, גם מבוגרים רבים מאובחנים איתה ומבינים בצורה טובה יותר את הקשיים שהשפיעו עליהם במשך כל חייהם.
על פי ההערכות, כשני שלישים מהילדים שמאובחנים עם ADHD ימשיכו לסבול מההפרעה גם בבגרות. במקרים אחרים, מבוגרים שמעולם לא אובחנו, מגלים זאת בגיל מאוחר וגם מקבלים במידת הצורך כלים שיסייעו בשיפור חייהם.
כעת, מדענים מנסים להבין האם קיימים הבדלים בין מבוגרים וילדים שמתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז ומחקר חדש מציע שההסבר לשוני הזה אולי טמון ב-DNA. במחקר שפורסם בכתב העת Nature Genetics, חוקרים מדנמרק ביקשו לבחון את השוני הגנטי בין ילדים ומבוגרים שאובחנו עם ADHD. מסקנותיהם מצביעות על הבדלים מפתיעים בין שתי הקבוצות האלו, ששופכים אור חדש על התופעה המוכרת.
המחקר התבסס על נתונים מהעבר שהראו כי כ-74 אחוזים מהגורמים להפרעות קשב וריכוז נובעים ממקור גנטי. הגורם הזה, נדגיש, הוא פוליגנטי, כלומר הוא אינו מושפע מגן ספציפי אחד, אלא מקבוצה של גנים שונים, שהשילוב ביניהם מוביל להתפתחות ההפרעה. במחקר המדובר, ניתחו המומחים את הפרופיל הגנטי של ילדים ומבוגרים עם ADHD והשוו אותו לפרופיל הגנטי של מגוון אנשים אחרים, שחלקם מתמודדים עם הפרעות נפוצות אחרות.
ילדים "שקטים" לא מאובחנים - אבל סובלים יותר בבגרות
מסקנות המחקר הראו בין היתר כי ילדים רבים שמאובחנים עם ADHD חולקים מטען גנטי דומה למי שמתמודדים עם אוטיזם, בעוד שמבוגרים רבים שסובלים מהתופעה דומים בהרכב ה-DNA שלהם למי שמתמודדים עם דיכאון קליני. המסקנה הזאת, חשוב להבין, אינה אומרת שילדים עם ADHD נמצאים על הרצף האוטיסטי והיא גם אינה אומרת שמבוגרים שסובלים מההפרעה מתמודדים בהכרח גם עם דיכאון. עם זאת, החוקרים מדגישים כי בגיל מבוגר, ADHD יכול להיות קשור גם בסיכון לפתח דיכאון בשלב כלשהו בחיים.
בנוסף, המחקר מצא כי ההרכב הגנטי של מבוגרים עם ADHD שונה במקרים רבים מזה של ילדים שמאובחנים עם היפראקטיביות. זאת בעוד שילדים שמאובחנים עם ההפרעה במקרים רבים סובלים גם מהיפראקטיביות. בעבר, מקובל היה להתייחס להפרעה כזאת כ-ADD, אך כיום מגדירים אותה כ-ADHD ללא היפראקטיביות.
"במילים אחרות, אנשים שמתמודדים עם ADHD כמבוגרים נוטים להיות פחות היפראקטיביים וחסרי שקט", מסבירה פרופ' דיטה דמונטיס, חוקרת מאוניברסיטת אורהרוס, שהובילה את המחקר. "ההבנה הזאת עשויה לעזור לנו להסביר מדוע האבחון של ההפרעה מתרחש במקרים רבים בשלב מאוחר יותר בחיים בקבוצה הספציפית הזאת".
הנתונים האלו, מקווים החוקרים, יעזרו להבין בצורה טובה יותר את ההפרעה המתעתעת הזאת וגם לשים לב באילו מקרים נדרש אבחון מעמיק יותר לאיתור אתגרים נפשיים אחרים שיכולים להסתתר מתחת לפני השטח. כך, הם מקווים, ניתן יהיה לזהות מבעוד מועד ילדים על הרצף האוטיסטי שזקוקים להתייחסות מיוחדת אפילו אם הם אינם מראים תסמינים "קלאסיים" וגם לטפל, במידת הצורך, בדיכאון קליני אצל מבוגרים עם ADHD שאולי לא יבקשו בעצמם לפנות לטיפול מקצועי.
הממצאים האחרונים מצטרפים לשורה של מאמצים שנעשים בעת הנוכחית כדי להבין את האתגרים שאנשים רבים ברחבי העולם מתמודדים איתם, להסיר את מעטה הבושה שסביבם ולאפשר להם להבין שגם אם המטען הגנטי שלהם הופך את החיים למורכבים יותר - בהחלט ניתן לשנות את המצב בעזרת אבחון נכון ומעטפת טיפול מקיפה.