עמית התחיל ללמוד רפואה כשהוא בן 40 ואבא לשני ילדים, מתן החליט לשנות כיוון וללמוד רפואה בעקבות הליך רפואי פשוט שהסתבך, ודינה הבינה ביום הולדת 30 שמשהו פשוט חסר לה. לרגל יום הרופא החל היום (רביעי), שוחחנו עם שלושה סטודנטים לרפואה שכבר עברו דבר או שניים בחיים, כדי לגלות מה גרם להם לצעוד בדרך המאתגרת הזו - והאם זה שווה את זה?
עמית מאירוביץ', בן 41, מתגורר בתל אביב, נשוי לאנסטסיה ואבא לשני ילדים: שקד בת 6 וכפיר בן כמעט 4. סטודנט לרפואה שנה ראשונה במסלול הארבע שנתי, בפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת אריאל
"להיות רופא לא היה חלום ילדות שלי. זה היה אחד מהמקצועות שהיו בגדר עניין אבל לא מעבר", מספר עמית, "בהשכלתי אני כלכלן ואיש משאים ומתנים. התחלתי כסטודנט חוקר בבנק ישראל ולאחר מכן עבדתי בחברת ייעוץ פרטית, וייעצתי לגופים בתחום הבריאות. שם הבנתי שמגזר הבריאות הציבורי מעניין אותי ואולי מעבר לזה, מעניק לי משמעות לעשייה. ב-2015 התחלתי לעבוד בקופת חולים מאוחדת, הקמתי את המחלקה לתכנון וכלכלת עבודה ובהמשך קודמתי למנהל התחום. אפשר לומר שהתאהבתי בתחום הבריאות. עבדתי יחד עם עשרות רופאים, והרגשתי שעבודה בארגון ציבורי היא שליחות אמיתית עבורי", הוא מספר, "ואז הגיעה הקורונה, והחלו לצוף אצלי מחשבות יותר קיומיות על העתיד. העבודה בקופת חולים גרמה לי לראות את היופי והמשמעות בעולם הציבורי והחלטתי שאני רוצה לתרום לחברה בצורה משמעותית יותר".
נקודת המפנה של עמית הייתה כשהחל להתנדב במתחם חיסוני הקורונה של מאוחדת בכיכר רבין. "שם בעצם נפלה ההחלטה באופן סופי. הרגשתי כל כך טוב לעזור בשטח ולהרגיש את האנשים", הוא משתף, "ואחרי לא מעט שיחות עם אשתי ותמיכה מאסיבית מצדה החלטתי ללכת על זה ונרשמתי ללימודי רפואה. זו הייתה אחת ההחלטות היותר מורכבות שהייתי צריך לקחת בחיי. לעזוב קריירה מסודרת, תנאים טובים, לוותר על המעמד שהיה לי ולהתחיל למעשה מההתחלה באמצע החיים. הייתי צריך להכין את עצמי מנטלית שהדרך תהיה ארוכה, אבל המטרה הסופית שווה את זה". עמית מספר שיש "עדנה מסוימת בתחושה שמתחילים הכל מחדש. בלי יומרות, בצניעות, עקב בצד אגודל. אני מאוד אוהב את התחושה הזו, וזה גם חיבר אותי לעצמי בחזרה".
עמית יצא לדרך עם אמונה גדולה ולא מעט חששות, והחל את שלבי הקבלה ללימודים. "להתקבל ללימודי רפואה בישראל זו משימה לא פשוטה באף גיל, ובטח לא בגיל 40 כשיש כבר משפחה ובית וילדים. הייתי צריך להשלים במשך שנה שמונה קורסים ולעבור ששה מבחנים, כששלושה מהם אישיותיים. לשמחתי, עברתי את כל התהליך בהצלחה, וכך התחלתי באוקטובר האחרון את המסע של חיי. מדובר בתכנית של ארבע שנים, עוד שנה של סטאז' ואז התמחות. בחישוב מהיר, זה אומר שאהיה רופא מומחה רק לקראת גיל 50", הוסיף.
"האמת שלא כולם הצליחו להבין את הדרך שבחרתי. יש חברים ובני משפחה שהרימו גבה, שחשבו שאני משוגע. הרי ויתרתי פחות או יותר על הכל כדי להגשים חלום. יאמר לזכותה של אשתי, שהיא לא רק תמכה אלא ממש דחפה אותי ללכת על זה. הדרך אומנם לא קלה, המחיר גבוה, ויש כמובן את אשתי והילדים שמרגישים אותי פתאום פחות בבית. אבל למרות כל אלו, הם תומכים בי ומגבים את ההחלטה שלקחתי. המסר לילדים היה גם חשוב בעיני כערך חינוכי: בכל גיל ובכל מצב אפשר להגשים חלומות אם עובדים קשה ולא מוותרים".
מתן לביא בן 39 ממודיעין נשוי לחן ואבא ל-3 ילדים: נועם, עומרי ומאיה. סטודנט לרפואה שנה רביעית בבית הספר לרפואה באריאל
לפני חמש שנים מתן לא שיער שיילבש יום אחד את החלוק הלבן והסטטוסקופ. "לא היה לי חלום ילדות להיות רופא, ההחלטה ללמוד רפואה הגיעה בעקבות הליך רפואי פשוט שהסתבך, שלאחריו הייתי מאושפז במשך שבוע. דווקא מהמקום הזה נדלק לי הניצוץ והחלטתי ללכת בעקבותיו", הוא מספר. ההחלטה של מתן לא הגיעה בקלות מתוך הבנה שיש עוד שיקולים שצריך להתייחס אליהם.
"ברור שיש השלכות כלכליות, גם בטווח המיידי וגם בטווח הארוך. הייתי רואה חשבון עם כמה שנים של ניסיון בתחום וכבר אז המשכורת הייתה נחמדה. במקצוע שבו עבדתי היה לי גם מסלול קידום ברור, שהיה אמור להביא אותי לתפקידים בכירים ולמשכורת גבוהות אפילו יותר", הוא מספר, "כשיש לך משפחה עם שלושה ילדים ואתה יוצא משוק העבודה לתקופה ארוכה ומשמעותית ברור שזה שיקול. אבל אשתי תמכה בי ונתנה לי גב מהרגע הראשון, בלעדיה לא הייתי עושה את הצעד הזה, זכיתי בזכות גדולה".
מתן אמור לסיים את ההתמחות לקראת אמצע שנות ה-40 והוא לא מייחס חשיבות גדולה לגיל. "אם כבר יש מחשבות על הגיל, אז אני חושב שאיזה מזל יש לי שבגיל 40 יש לי אפשרות להתחיל מחדש. זה כיף לי, זה מרענן ואני אופטימי בנוגע לזה. אני לא חושב שהגיל יהווה בעיה ואני לא מתחרט על המהלך שעשיתי".
דינה לידסקי זקס, בת 35 מכפר סירקין. נשואה לנמרוד ואמא ל-3 ילדים: ירדן בת 6, סער בן 4 ושניר בן שנה וחצי. זה מכבר סיימה את לימודי הרפואה בבר אילן והתחילה את שנת ההתמחות
"אני זוכרת כשהייתי ילדה היתה לי מעין תמונה בראש: אני עומדת בחדר ניתוח כרופאה, מעל מטופל עם חזה פתוח ורואה את לבו החשוף פועם, רגע לפני ניתוח", מספרת דינה ובאותה נשימה מציינת שאיכשהו החלום הזה להיות רופאה לא התממש והיא נסחפה לקריירה אחרת לגמרי. "כשהגעתי לצבא נכנסתי לתכנית חבצלות שבעצם כללה לימודי תואר ראשון במדעי המחשב והיסטוריה של המזרח התיכון ולאחר מכן שירתתי במגוון תפקידים מחקריים ומודיעיניים.לאחר שירות של 9 שנים הרגשתי שהמערכת כבר פחות מתאימה לי, השתחררתי והתחלתי לעבוד בהייטק. היה לי טוב, הרגשתי משמעות אבל שוב, כמו בצבא הרגשתי שמשהו לא שלם עד הסוף, משהו עדיין בער בי."
"ביום הולדת 30 בעת חופשה משפחתית בחו"ל שוחחתי כל הזמן עם נמרוד על כך שאני מרגישה שחסר לי משהו להגברת המוטיבציה האישית שלי. פתאום שם היה המקום שהבנתי שאני צריכה לחזור לחלום הילדות ולהיות רופאה. הבנתי שרק כך אגשים את עצמי באופן מלא וארגיש שלמה", היא מספרת, "כמובן שהיו התלבטויות סביב זה - הייתי בתפקיד ניהולי, בחברה מצליחה, ילדתי את ירדן ומקום העבודה שלי הכיל את היותי אמא, והרגשתי שלמרות החלום קשה לעזוב את כל זה. נמרוד הוא רופא והוא יודע בדיוק עד כמה המסלול של לימודי רפואה, סטאז', התמחות הוא תובעני וקשה, וכמובן מדיר גם הרבה מהבית ומהזמן המשפחתי. ולמרות הכל קיבלנו החלטה שאני הולכת על זה. אני עושה הכל כדי לממש את עצמי" מספרת דינה.
לאחר שבוע דינה התפטרה והחלה במסע לדרכה החדשה, יחסית בגיל מאוחר למסלול זה. "התחלתי ללמוד קשה לקראת מבחני הקבלה למסלול. תוך שנה עברתי בהצלחה והתחלתי להגשים את החלום. המסלול קשה בדיוק כמו שדמיינתי אבל אין בי חרטה ולו קטנה ביותר. אני נהנית מהדרך, אני נהנית להיות נוכחת בבתי חולים, לסייע למטופלים פיזית ורגשית", אמרה. אני כולי ציפייה ליום שבו אהפוך לרופאה ובכוונתי להתמחות בתחום הגניקולוגיה ולהיות שותפה לפלא הזה שנשים חוות בתהליך ההריון והלידה".