מלחמת יום הכיפורים, לפני 49 שנים, הייתה מהמלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל. רבים נפלו בשבי, אחרים נלחמו בקרבות עקובים מדם, וראו איך חבריהם נהרגים בעוד הם נשארים להתמודד עם השלכות המלחמה. בשנים האחרונות יותר ויותר לוחמים ממלחמת יום הכיפורים החלו לדבר על מה שהיה שם, על אותה מלחמה שעיצבה את אישיותם ולמעשה הפכה אותם למי שהם היום. רבים מהם הדחיקו, הסתירו ואף לא שייכו את כל מה שעברו במשך 49 שנים לתגובה של פוסט טראומה הקשורה למלחמה.
אף שעברו לא מעט שנים מאותה מלחמה, מדי שנה ניתן לראות עלייה של עשרות אחוזים בשיחות לקו הסיוע של נט"ל מצד הלוחמים והמעגלים העקיפים בימים שקודמים ליום כיפור וגם לאחריו. ימים אלו פותחים את הפצעים שלא הגלידו ומעוררים את הטראומה. רבים מהם לראשונה מחליטים לדבר, לשתף ולבקש תמיכה.
טראומה מזדקנת
ההשפעה של חשיפה לאירועים טראומטיים על הבריאות הגופנית והנפשית של אנשים נחקרה באופן מעמיק ביחס לתקופות גיל שונות בחיים, אך רק מיעוט מהמחקר מתייחס להשפעות של טראומה על גיל הזקנה. אחת התגובות שנחקרו ביותר היא ההפרעה הפוסט-טראומטית PTSD, הכוללת מגוון תסמינים רגשיים והתנהגותיים לאירוע הטראומה, ביניהם פלשבקים, הימנעות מזכרונות המזכירים את הטראומה, עוררות פיזיולוגית גבוהה, וקשיים בוויסות רגשי וקוגניטיבי.
תגובות פוסט טראומטיות חלקיות הן שכיחות מאוד בתקופה הסמוכה לאירועים טראומטיים, אולם ההפרעה המלאה מאפיינת בין 10-20 אחוזים מהנחשפים לאירועים טראומטיים. מי שסובל מפוסט טראומה, גם חלקית, מתקשה מאוד לחזור אל מסלול חייו כפי שהכיר אותו, בגלל שהתסמינים מקשים מאוד על התפקוד ההתנהגותי והרגשי.
ממחקרים שנעשו בארץ ובעולם נראה כי בגיל הזקנה יש כמה תופעות ייחודיות שחשוב להבין לעומק, ולפתח עבורן מענים מתאימים. ראשית, נראה כי לא מעט לוחמים שהתנגדו (או לא ידעו) להגדיר עצמם כפוסט טראומטיים, מתחילים בגיל זה לזהות בעצמם את התגובות הטראומטיות, ומכירים בצורך שלהם לקבל טיפול. ההסבר לעליה בשיעור הזיהוי בגיל זה אינו ברור: יתכן שעם הפרישה יש להם יותר זמן לטפל בעצמם, ולכן הם קשובים יותר למצוקה שהדחיקו במהלך השנים. הסבר אחר הוא שעם ההזדקנות עולות תחושות של פגיעות, ומתגברת הרגישות ויתכן שנושאים שהאדם הצליח להדחיק ולא לחשוב עליהם, עולים בעוצמה מוגברת בגיל זה.
בנוסף לכך, נראה כי לפוסט טראומה השפעות ייחודיות על גיל הזקנה, המשפיעות על הבריאות ואף על תוחלת החיים. לא מעט מחקרים בארה"ב בחנו את ה-PTSD לפי אשכולות שונים ומדרג ציונים. אותם מחקרים, שנעשו בקרב אוכלוסיית לוחמים מזדקנים, הראו כי לעיתים התמונה הסימפטומטית עצמה משתנה בגיל הזקנה. כך למשל, נמצא שבקרב לוחמי עבר מעל גיל 60 הציון הכללי של PTSD היה נמוך יותר מאשר בקבוצה מקבילה של לוחמים צעירים יותר, וכי התמונה הקלינית משתנה מעט, כך שתסמיני האשכולות של עוררות והימנעות היו נמוכים יותר בקרב המבוגרים בהשוואה לצעירים יותר. כמובן אין זה אומר כי הם סובלים פחות, אך העוצמה של ה-PTSD מופחתת יותר מאשר בגילאים צעירים יותר.
במחקריה פורצי הדרך של פרופ' זהבה סלומון, שעקבה לאורך עשורים רבים אחרי לוחמים ופדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון, עלה כי הטראומה מזרזת תהליכי הזדקנות, ונקשרת לתחלואה ולתמותה מוגברת בקרב פדויי שבי בהשוואה ללוחמים שלא נשבו. במחקר אורך אמריקאי גדול היקף (The veteran's affairs normative aging study) שהחל בשנות ה-60 ועקב לאורך שנים ארוכות אחר מצבם הבריאותי של לוחמים בגילאי 50-85 נמצא שלא החשיפה לקרב כשלעצמה היתה קריטית בהשפעה על מצב הבריאות, אלא הימצאות אבחנה של פוסט טראומה. PTSD נמצא כמנבא הופעה של מחלות לב, מגבלות תפקודיות ונכויות בזקנה.
אגב, באופן מעניין, נמצא שמשתנים שנקשרו למצוקה בגיל השלישי היו קשורים לאופן בו האדם העריך (במבט לאחור) את שירותו הצבאי ועד כמה חש שתרם לו, והאופן שבו הוא מקבל תמיכה והבנה מהקהילה העוטפת אותו.
לוחמי יום כיפור מרגישים ששכחו אותם
גם בישראל, שבה נמצאים בינינו לוחמים בשנות ה-60, ה-70 או ה-80 לחייהם, חשוב שנכיר בהשפעות המתמשכות, והנדחות לעיתים, של הטראומה הקשורה לשירות הצבאי. כקבוצת גיל, זקנים המתמודדים עם פוסט טראומה בכלל, ועל רקע צבאי בפרט הם קבוצה הסובלת משוליות כפולה - כזקנים וגם כפוסט טראומטיים. שוליות זו עלולה להביא לא רק להדרתם החברתית, אלא גם להיעדר אבחון נכון של צרכיהם, או לפירוש שגוי של הקשיים שאיתם הם מתמודדים.
בעמותת נט"ל, המעניקה סיוע נפשי למתמודדי פוסט טראומה על רקע לאומי וטרור, מעידים כי למעלה מ-20 אחוזים מהפונים לאורך השנים, הם לוחמים ממלחמת יום הכיפורים. בשנים האחרונות, ישנה עלייה בפונים לקו, הן מצד הלוחמים והן מצד המעגלים העקיפים, בנות ובני זוג והילדים שלהם, שמשתפים בתחושה ש"שכחו אותם", ומבקשים תמיכה, הקשבה ומענה לקושי איתו מתמודדים עשרות שנים.
כאן בדיוק המקום שלנו כחברה, לשאת באחריות לדאוג לאלו שנלחמו עבור החברה הישראלית, גם אם חלפו עשורים רבים מהיום בו סיימו את שירותם. ברמה האישית, כל אחד מאיתנו יכול להקשיב ולאפשר להם לשתף ולספר את מה שעברו במלחמה, או בעקבותיה. פעמים רבות, זהו בדיוק השלב בחייהם בו הם מעוניינים לדבר ולספר את מה שעבר עליהם והם צריכים אותנו כעדים לסיפורם. במישור האקדמי, נדרשים עוד מחקרים בתחום על מנת להבין את צרכי הלוחמים בגיל זקנה ובהתאם, פיתוח והתאמה של מענים טיפוליים.
אל תישאו את המסע הזה לבד, אף פעם לא מאוחר לפנות ולקבל עזרה . לקבלת סיוע נפשי חייגו לקו הסיוע של נט"ל - 1800-363-363
פרופסור רבקה תובל משיח היא פסיכולוגית קלינית, מומחית בינלאומית לתגובות לאירועי טראומה אישיים וקולקטיביים יו"ר ועדת ההיגוי בנט"ל המעניקה סיוע נפשי לנפגעי פוסט טראומה על רקע לאומי וטרור, וחברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן