נראה שבשנים האחרונות העולם עסוק בלהתנצל ולבקש סליחה. נתונים מאנגליה מראים שהבריטים אומרים "סליחה" שמונה פעמים ביום בממוצע, כאשר המגזימים עושים את זה 20 פעמים ביום. אז נכון, בריטים הם (על פני השטח) עם מנומס במיוחד, וכנראה שגם אם תדרכו להם על הרגל כשאתם עולים בצד הלא נכון של המדרגות הנעות הם אלה שיגידו סליחה, אבל לפני שתקראו עד הסוף, נסו לחשוב כמה פעמים ביום יוצאת לכם ולכן מהפה המילה "סליחה", באיזה סיטואציות ובאיזו צורה.
השימוש התכוף והגובר במילה סליחה עלול לגרום לנו לחשוב שאנחנו באמת מצטערים ומתנצלים יותר, אך למעשה ההיפך הוא כנראה הנכון, וישנו פער ממשי בין השפה שלנו לבין ההתנהגות והחשיבה שלנו. אחד בפה אחד בלב.
יש 2 סוגים של התנצלויות. אתם משתמשים רק באחד
כדי להבין את הפער הזה אפשר לחשוב על חלוקה לשני סוגים של התנצלויות, בהתאם לאותנטיות ולאופי האסטרטגי שלהן: התנצלויות אינסטרומנטליות המשמשות בעיקר אותנו ומסייעות לנו להשיג מטרה מסוימת (כמו למשל התחמקות מעונש), והתנצלויות כנות המשקפות חרטה אמיתית ולקיחת אחריות. בין שני הסוגים יש הבדל לא רק בכוונה, אלא גם בשפה המדוברת ובשפת הגוף.
התנצלות אינסטרומנטלית היא לא כזו שמשקפת חרטה, הודאה אמיתית בטעות וקבלת אחריות. במקום זאת, היא אסטרטגית ומשמשת אותנו על מנת להשיג תוצאה מסוימת - הימנעות מקונפליקט, התחמקות מעונש או הימנעות מדחייה למשל. מאחוריה עומדת מחשבה במבנה של "אם - אז" - "אם אבקש סליחה אז לא אצטרך לשאת בתוצאות של המעשה שלי". השפה שנשתמש בה במקרה כזה תהיה ממוקדת בצד השני ולא בנו ובמעשה עצמו, וכנראה תכלול את המילה "אבל". המשפט עצמו יהיה משהו בסגנון דומה ל"אני מצטער שככה אתה מרגיש, אבל....". ובהסבר של ארבע מילים: נסו לדמיין פוליטיקאי מתנצל.
התנצלויות כאלה מפספסות את הנקודה. כשאנחנו מתנצלים באמת, זה לא כדי להוציא את עצמנו טוב, אלא כדי להראות ולתת למי שעומד מולנו את התחושה שאנחנו רואים אותו, שאיכפת לנו ממנו ושהרגשות שלו חשובים לנו, גם אם זה גורם לנו להרגיש לא טוב.
אז למה בכל זאת אנחנו משתמשים באותן התנצלויות לא אמיתיות? אפשרות אחת היא שפשוט לא איכפת לנו ושאנחנו פועלים בצורה אוטומטית כדי לצאת ידי חובה. אפשרות נוספת היא שאנחנו לא באמת מאמינים שזה ישנה משהו, אבל מצופה מאיתנו לעשות את זה. אפשרות אחרת היא שלהתנצל באופן אמיתי וכנה זה פשוט קשה מדי - אנחנו עלולים לדאוג שזה ישפיע על האופן שבו אנחנו נתפסים ושזה ייראה כחולשה.
בנוסף, הודאה בטעות וקבלת אחריות עליה עלולות לפגוע בתפיסת העצמי שלנו ולעורר רגשות לא נעימים כמו אשמה, בושה וחרדה. מכיוון שאנחנו רוצים להימנע מאותן תחושות לא נעימות, אך בו בזמן לא רוצים להיתפס כסוציופתים חסרי לב, אנחנו מוצאים איזו דרך מעוותת באמצע וכאילו מתנצלים, אבל לא באמת. סורי, נוט סורי. הצרה הגדולה בהתנצלויות מהסוג הזה היא שהן שטחיות ולא משקפות חרטה ושינוי בהתנהגות. פגעתי בך? סבבה הנה סליחה ובוא נמשיך הלאה, עד הפעם הבאה שיקרה בדיוק אותו הדבר.
מול ההתנצלויות חסרות הטעם והתועלת האלה, ישנן גם התנצלויות אחרות - עמוקות וכנות שמשקפות הבנה, לקיחת אחריות ושינוי בהתנהגות. התנצלויות כאלה יהיו שונות בשפה המדוברת ויהיו ממוקדות במעשה עצמו ובתחושות שנגרמו: "אני מצטער שעשיתי את זה" או "אני רואה ומבין שגרמתי לכאב ולצער ואני מרגיש רע בגלל זה". מכיוון שהתנצלות כנה לא רק נותנת תוקף לרגשות והתחושות של הצד השני, אלא גם מבטאת את התחושות הקשות שלנו מפאת לקיחת האחריות, גם שפת הגוף שלנו תהיה שונה. כשנביע חרטה אמיתית, יהיה לנו קשה יותר ליצור קשר עין, נסתכל למטה או לצדדים יותר ובאופן כללי נתפוס פחות מקום פיזי בחלל.
המילה "מצטער" נגזרת מהמילה צער. התנצלות כנה ואמיתית לא מתייחסת רק לצער שנגרם לצד השני, אלא נובעת גם מהצער שאנחנו מרגישים בעצמנו ומתוך חרטה על המעשים שלנו. להתנצל אין פירושו להקטין את עצמנו, להיות חלשים או לפטור את הצד השני מכל אחריות באופן גורף. אם נוכל לצאת לרגע מחשיבות התפיסה העצמית שלנו ולהרשות לעצמנו רגע להיות חשופים ואמיתיים, נוכל לגלות שלאקט הכנה והאמיתי יש יכולת לגרום לנו להרגיש דווקא טוב יותר, לעזור לחיבור קרוב יותר עם הצד השני ואפילו לשפר את התפיסה העצמית שלנו.
אז זה אולי מרגיש שאנחנו מתנצלים יותר, אבל בעצם, זה קצת פחות. סורי, על אמת.