"הסרטן ערער לי את האמון בעולם - המסע הזה החזיר אותו"

לחלות בסרטן בגיל צעיר זה טראומתי. משהו בהסכם הבסיסי עם העולם נפגע. יחסי האמון מתערערים באופן כל כך יסודי, כך שנותר רק חוט, דק ושביר כמו ספגטי לא מבושל, שקושר בין מי שחלה לבין העולם שהשאיר מאחור. בין זה שמחלים, לעולם שנשבר. חלק מההחלמה מסרטן כולל לכונן הסכם חדש עם החיים. ניסיתי לחזור לחיים, לעשות את הדרך הזו בעצמי, וניסיוני בשנים האחרונות גילה לי שזה עסק מורכב מכפי ששיערתי, ושרוב האנשים צריכים עזרה בתהליך הזה.

למזלי, במהלך הניסיון שלי לחזור לעצמי, שמעתי על "בוחרים בחיים", של עמותת "גדולים מהחיים" . הצוות במיזם החשוב הזה מאפשר לצלוח את התהום הזו באמצעות הרעפת טוב. מה שהתחיל במפגשים אחת לשבועיים בימי חמישי אחה"צ, הסתיים לאחרונה באירוע מתמשך של מסע הפלגה בן 8 ימים בים הצפוני בהולנד.

לפני שנה כל זה היה נשמע לי דמיוני. מי היה חושב שאהיה חלק מקבוצה? ייחלתי מאוד להיות, אך לא הצלחתי למצוא את מקומי. תחושת בדידות עמוקה ליוותה אותי בכל מקום אליו ניסיתי ללכת ובפרט בקרב בני גילי, בהם קינאתי כל כך על שהשתמרה להם האשליה לפיה יש סיבה ותוצאה לקורות העולם. מאמציי הרבים להמשיך במסלול, לחזור לחיים גבו ממני כוחות רבים במקרה הטוב, ועלו בתוהו במקרה הרע. הרגשתי חריגה; כמו ניסיתי לכפות על חתיכה מפאזל להידחק ולהתאים לפאזל שכן.

כשהגעתי ל"בוחרים בחיים" זה השתנה. כל אחד מאיתנו הגיע עם מטרה שונה וקריאה שונה למסע, ובעצם גם לשנה הזו. איכשהו הצוות שהפקדנו אצלו את ביטחוננו, הצליח לתת מספיק מקום גם לפרט וגם למה שמאחד אותנו כקבוצה, כך שכל אחד מאיתנו יכול היה לעבוד על מה שלשמו הגיע. אנו הלא בבואות אחד של השנייה, יצורים שלעולם מקיימים יחסי גומלין. ועדיין כל אחד מאיתנו חש בדידות רבה עקב ההיתלשות מקבוצת השווים (חברים בבית הספר, בצבא, משפחה), מקהל האנשים הבריאים, בעמידה הסוליסטית מול המוות, הלא ידוע, הכאב, מול לבו של עולם.

שלא יובן לא נכון, רק בזכות התמיכה החומרית והרוחנית שקיבלתי מקרוביי ורחוקיי הצלחתי לעבור את החולי; מכוח עוצמת האהבה הזו שורות אלה נכתבות. כיום אני יודעת שזה נכון גם לגבי מחלימים צעירים אחרים. ואמנם אפשר לחוש בדידות רבה לצד רגש עמוק, חם ומלא בתודה על כל שקיבלנו בתקופה הזו.

ההצטרפות לתוכנית "בוחרים בחיים" פונה לזרות הזו ומטפלת בה. מי היה מאמין שבחור צעיר עם שיער קצוץ (זיכרונותיה של קרחת) יכול לגרום לי להרגיש כל כך שמחה. לראשונה הפנמתי במילים את גודל ההקלה בזמן יציאה קבוצתית שעשינו, אחרי אחת הפגישות במשרדי העמותה בגבעתיים. ישבנו על בירה לשיחה, והשיחה הפליגה בין תהומות לגבהים, בין רצינות להומור, בין סרטן ליומיום, בלי מאמץ. התבוננתי בשולחן שלנו מהצד כשהלכתי לעשות שיחת טלפון, והכתה בי התובנה של כמה זה מוזר ומופלא, שאין שום דבר ממש שמייחד אותי יחסית לארבעה שותפיי לשולחן: כולנו עברנו סרטן, כימותרפיה, על כולנו נחרב העולם.

השיא של תחושת החיבור והשותפות הזו היה בעת המסע להולנד. קשה היה להאמין שהמסע ייצא לפועל עד שהוא לא קרה, בטח כשהאסוציאציה למילה 'גל' הייתה 'שלישי' או 'רביעי', כתלות באיזה מספר קורונה אנחנו, ולא שפריץ של מי ים מסיפונה של הספינה summertime. והנה פחדיי העמוקים - הישנות של הסרטן, מוגבלות חדשה בגלל תופעות לוואי, הפגיעה בערך העצמי כתוצאה מההשתנות הפיזית הדרמטית שקורית בזמן החולי - מובעים גם על ידי שותפתי לחדר בספינה. צחוקי מהדהד מבטנם של אחרים, חיוכי משתקף בגלים, רוחי מקבלת צורה והופכת לממשית, על ידי תיקוף שנותנת שותפה לשיחה או כולנו, הצועדים בחולצות הלבנות של העמותה, מושכים תשומת לב בתור בשדה התעופה ומסבירים למי ששואל, שבדרך זו או אחרת כל אחד מאיתנו בחר בחיים, והתמזל מזלו ואדם טוב בדרך - רופא, עובדת סוציאלית, אחות, אבא - הכיר לו את התוכנית.

היממה הראשונה הייתה מורכבת. אך כבר ב-20:30 הגענו לספינת המפרשים שלנו, עליה העברנו את הימים והלילות הבאים. אחרי סיור חטוף במגורים, היו בינינו שתהו אם אמנם צדקו בהחלטה לנסוע. חדרי השינה בגודלה של דירה מחולקת בדירה מחולקת בתל אביב, יש אנשים בכל מקום ואין פיסת פרטיות... מה כל כך חד פעמי במסע הזה, שהצוות התעקש על כל אחד ואחד מאיתנו שייצא?

סביב 22:30 מנשקת השמש השוקעת את האופק; חלקנו יוצאים לעיירת החוף קמפן, חלקנו מתקשרים לחבר טלפוני. אנו הולכים לישון ברגשות מעורבים. הבוקר הגיע ואי הנוחות של אתמול נשכחה עם תנועת הים, ואני דילגתי, מתרגשת כולי - לעלות לסיפון. מאותו רגע ואילך, החלטתי להתמסר למסע.
אחד הרגעים המשמעותיים לי קרה בהמשך אותו יום, בשיחה עם אחת מחברות הקבוצה. שיחת שתי וערב מצטלבת ונפרמת לסירוגין, על הסרטן ועל החיים. ישבנו על גבי הסיפון, עינינו מרותקות לתוכנית הטלוויזיה הטובה ביותר בתבל: ים ושמיים הנפרשים מכאן לכאן. שמש קיץ חיוורת האירה ממרבצי עננים וטשטשה את קו האופק, כך שהיה קשה לומר איפה הים נגמר, והיכן השמיים מתחילים. בזכות טורבינות הרוח האפורות שנראו באופק, יכולנו ללמוד שאנחנו בהולנד.

אותו רגע של התבוננות באינסוף, ורגעים אחרים במסע העניקו לי תחושת בהירות. לפרקים יכולתי להסתכל על בחירות שעשיתי בחיי, מאז החולי, אבל לא רק, ולהבין שהן בחירות ולא עובדה מוגמרת. בחירות, הפיכות ברובן, ותו לא.

במסע עצמו, במשך 7 ימים ולילות, עשינו מכל וכל: טיולי אופניים, נסיעה בטוק-טוק - מעין תלת-אופן ממונע, מיושן כמו פקס, הפלגות לאיים, סדנאות עבודה פנימית והעצמה. בישלנו ביחד, ישנו ביחד, חלינו ביחד בקורונה. דפקנו את הראש בתקרה הנמוכה של בטן הספינה, דפקנו את הראש בברים באמסטרדם, עשינו שיחות נפש לתוך הלילה, ולפעמים לתוך הבוקר. בכינו מהתרגשות, מעצב, מצחוק, ממי ים שנכנסו לעיניים.

החוויה של להיות בים פותחת את הלב. הקומבינציה של כל כך הרבה התרחשויות ייחודיות: שהות משותפת של 40 איש במשך שבוע ימים בחלל אחד מצומצם, הפלגה בלב ים, עגינה במקום מדש והחלפת סביבה חיצונית בכל יום, הנדיבות והחום של כל המשתתפים, הסדנאות והעבודה העצמית והקבוצתית והמרכיב הסימבולי הופכות את המסע לבלתי נשכח. כל אלה יוצרים מצב נפשי מובחן ומיוחד, שמאפשר לעבור התבגרות ותהליך רגשיים תוך ימים ספורים.

הטוב שהרעיפו עלינו לאורך השנה בכלל ובמסע בהולנד בפרט, הוא שמאפשר לנו לכרות ברית עדכנית עם החיים. האהבה הרבה והחוכמה שמעניק לנו הצוות, יחד עם המחוות החומריות שזכינו להן במסע הן צידה לדרך. בזכותן אנו יכולים להסכים לבחור מחדש בחיים.

'בוחרים בחיים' היא כנראה התוכנית עם השם שבמתאם הגבוה ביותר עם התוכן שלה. אורך התוכנית הוא שנה, והיא מיועדת לצעירים (בני 18-30, בגוף ולפעמים בנפש) שמחלימים מסרטן. מקדימה אותה תוכנית 'מרימים', שתומכת בצעירים בעת שהם עוברים את החולי והטיפולים. עבורי בוחרים בחיים הייתה מענה למצוקה שחשתי מאז שסיימתי את טיפולי הכימותרפיה וניסיתי לחזור לחיים.

לבוחרים שעתידים להשתתף בתוכנית ובמסע בהולנד בפרט, ראוי להגיד את האמת: ההשתתפות בתוכנית מתמירה אותנו, וכדי שזה יקרה עלינו להתגייס רגשית לתהליך. המנעד הרגשי שמכילה כל פעילות של 'בוחרים בחיים' רב: שמחה פראית ועצב עמוק מתחלפים ביניהם, שקט של חוסר ורעש ילדי ממלאים חלופות את המרחב והלב. אמנם מדובר בתהליך שדורש התמסרות ואמון, ומתוקף ערכם האבסולוטי של אלה, הפירות וההישגים של ההשתתפות בתוכנית בהתאם.